אז מה שלומכם? ואיך אתם שורדים את ימיה האחרונים של הדמוקרטיה הישראלית? ארזתם כבר? השגתם מסמכים שיצליחו להבריח אתכם מכאן עם פרוץ הדיקטטורה? מסתבר שלא. כנראה גם אתם יודעים שהמפחידנים המקצועיים מוכרים לנו עיסה עכורה שמעלה עובש מאז 1977 – שנת המשבר הגדול של סולדי הימין. עזבו אתכם מגבולות 67', רק תחזירו אותם לגבולות 77', ושלום על ישראל. אתם תראו, הם הרי יהיו אלה שיביאו אותו.
המשא ומתן הקואליציוני – שכבר יורד לפרטי החקיקה שמטרתה לשנות את יחסי הכוחות בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת – מצליח להדאיג אנשי שמאל וימין כאחד. בשני צידי המפה הפוליטית חוששים שנתניהו מחסן עצמו לדעת, על גב עתידה הדמוקרטי של מדינת ישראל. ואכן, אישי ציבור שיהיו חסינים מביקורת ומתשלום על פשעיהם הם רעה חולה; ממש כפי שמערכת משפט שאין להגביל את סמכויותיה, שלא יעלה על הדעת לבקר אותה, היא סכנה קיומית.
מישהו פה מבקש לסחוף אותנו איתו למצולות היָגון המשפטי. נשיאת בית המשפט העליון, הגברת אסתר חיות, מצאה לנכון לנאום השבוע מגרמניה (!) ולהזהיר מפני הסכנה המרחפת מעל הדמוקרטיה באין עצמאות מוחלטת למערכת המשפט. אלא שמי שפגע יותר מכול במערכת המשפט הוא לא אחר מאשר המלך הבלתי מעורער של השקר הכמו־דמוקרטי – נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק. הוא חיבל באמון שניתן במערכת הזו, כשהכניס לתוכה את מגפת "הכול שפיט", ונתן לאנשיו לשחק כרצונם ב"מבחן המידתיות" ולהגדיר לפי שיקול דעתם הבלעדי מהו "האדם הסביר". שופטים בשר ודם קיבלו חבל אינסופי להשתעשע בו כהבנתם. עכשיו הם חוששים לעתיד הדמוקרטיה, מתעלמים מכך שהם עצמם מהווים בדיוק את אותן סכנות שהם מתריעים מפניהן בדברם על כנסת ישראל.
"אקטיביזם שיפוטי" אינו מילה נרדפת לדמוקרטיה; "רצון הרוב" דווקא כן. דרושה גם מערכת משפט ובקרה, בהחלט, אבל מערכת כזו תפקדה פה עוד לפני החקיקה השערורייתית של 1992, והיא תתקיים גם אחרי שהפס הרחב העומד לרשות לובשי הגלימות יצטמצם. הדיקטטורה המשפטית מבקשת לשכנע אותנו שכבודם הם מלאכי עליון שנהנים ממזג שיפוטי על־אנושי, והיא ממשיכה בכך גם כשהיא נתפסת באמירות מלוכלכות ברשת (ע"ע השופט בדימוס אליגון), גם כשהיא סוגרת דיל עם פרקליטים ("תיראי מופתעת"), גם כשהיא לוקחת לעצמה עוד ועוד סמכויות, כאחרונת תאבי השלטון.
ריסון האקטיביזם הזה הוא הכרח – עם תיקי נתניהו או בלעדיהם. הנחת היסוד הציבורית היא שראש הממשלה כבר הוכח כמושחת, וכעת הוא מוכן להקריב את הדמוקרטיה המקומית כדי להימנע מישיבה בכלא, ואפילו כדי לא להיפרד מכיסאו בטרם עת. אלא שבצד האקסיומה הזו יש אקסיומה נוספת: הפרקליטות תופרת תיקים למי שלא בא בטוב למערכת המשפט. תשאלו את שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן ותיזכרו ביעקב נאמן, ועוד רבים ודי טובים. עומד פה ראש ממשלה שכמו רבים מתומכיו, לא מצליח להשתכנע שהתיקים נגדו אינם תפורים בדיוק למידותיו. הוא והם גם לא שוכנעו שנעשה עמו צדק, ושאין פה אכיפה בררנית. כמותם הוא מאמין שסדרת האלפים שנפתחה נגדו היא צעד נואש שמטרתו להוריד אותו מהשלטון, אחרי שהניסיונות החוזרים בקלפי לא צלחו. באין צדק מבקש נתניהו לעשות צדק: כמו הרשות השופטת, גם הוא מנצל את החוק ואת החקיקה. מבחינתו ומבחינת אוהדיו, מערכת המשפט מונעת ממנו את הצדק הזה.
