חיה בתי האהובה כבר יודעת לדבר. פעם היא לא ידעה לדבר ועכשיו היא יודעת. זה הרי פלא ממש. המילים הראשונות שהיא אמרה היו "אמא" ו"אבא". אחר כך היא למדה לומר גם "כן" ו"לא". משם זה התפתח ל"בא לי", "לא בא לי", ו"את זה", ומאז הסכר נפרץ, כך שהיום היא כבר מברברת בלי חשבון. מצידי שתברבר כל היום. פעם היא לא ידעה לדבר ועכשיו היא יודעת. זה הרי פלא ממש.
*
ולפני כמה ימים, כשרציתי לשטוף את חיה באמבטיה, פתחתי את ברז המים, והתיישבתי על כיסא קטן בחדר הרחצה, וקראתי לחיה שתבוא. חיה באה, וסגרה את הדלת אחריה, ואז ניגשה אליי כדי שאעזור לה להוריד את הנעליים ואת הבגדים, ואני הרמתי אותה, והנחתי אותה על הברכיים שלי, והורדתי לה את הנעליים ואת הגרביים, ובזמן שהורדתי אותם, חיה ראתה על הברך הימנית שלי שריטה גדולה ואדומה שקיבלתי באותו היום, סתם, נחתכתי מאיזה שפיץ קטן בטוסטוס שלי. נתקעתי בו בגלל שמיהרתי, אבל גם בגלל שאני מטומטם. לא משנה.
וכשחיה ראתה את הפצע האדום על הברך שלי, היא התחילה לבכות פתאום. זה לא היה בכי שהכרתי. זה לא היה בכי של עייפות, ולא בכי של תסכול, ולא בכי של כעס, ולא בכי של רעב, ולא בכי של אשמה. זה היה בכי אחר, מוזר כזה. לא הבנתי מה הולך. הרמתי את חיה, נישקתי אותה, שאלתי אותה, מה קרה, מה קרה, נבהלת מהפצע, וחיה אמרה, מוצפת בדמעות, חנוקה מנזלת, לא, לא נבהלתי, אז מה קרה מתוקה, שאלתי. חיה התנשמה בכבדות, יש לאבא פצע, היא אמרה. יש לאבא פצע.
חיבקתי אותה חזק. אהבה שלי, אני בסדר, אמרתי לה. זה רק פצע קטן, הוא כבר בכלל לא כואב לי. אבל חיה לא הצליחה להקשיב. היא צרחה אל השמיים בגרון ניחר, יש לאבא פצע, היא צעקה, יש לאבא פצע. זה היה כל כך מתוק ומוזר ומצחיק ומרגש, שהפצע שלי פתאום התחיל קצת לכאוב. שירה הגיעה למקלחת בבהלה, ופתחה את הדלת בידיים רועדות. מה קרה, היא שאלה, מה קרה, הכול בסדר. חיה לא הפסיקה לבכות ולצרוח. יש לאבא פצע, היא צעקה עליה, אבא קיבל מכה ברגל. ככה היא אמרה.
שירה ואני הסתכלנו זה על זו לרגע. החיים מסתבכים ומצטופפים כשהופכים להיות הורים, אבל הם גם מתמלאים ברגעי חסד. וזה היה מין רגע כזה, מופלא ועצוב ומתוק. שירה הרימה את חיה וליטפה אותה. אני כופפתי את הברך והראיתי לחיה את הפצע. הוא כבר לא כואב לי, אמרתי לה. אני בסדר. חיה ניגשה אליו וליטפה אותו. היא התנשמה בכבדות, ועל הלחיים שלה היו שבילים מלוחים.
זה לקח כמה דקות, אבל בסופו של דבר חיה נרגעה, כך שהצלחתי להכניס אותה לאמבטיה, לסבן אותה, להניח לה במים את כל המשחקים, ואז לחזור לבהות בפלאפון. זה מה שאני עושה כשהיא משחקת באמבטיה. אני לא גאה בזה, אבל זאת האמת. ובזמן שבהיתי, חשבתי לעצמי, שנראה לי שאף פעם לא בכיתי ככה בגלל סבל של מישהו אחר. את כל הבכי שלי בזבזתי על עצמי כמו קמצן מטומטם. רק מעצמי אכפת לי. אני לא גאה בזה, אבל זאת האמת.
*
כמה מביך. רק מעצמי אכפת לי. כשאמא שלי האהובה סיפרה לי בטלפון לפני כמה שבועות שהגב שלה כואב, בקושי מצמצתי. כשהחבר הכי טוב שלי גילה לפני שנה בערך שהוא חולה במחלה מוזרה, הצטערתי בשבילו, אבל לא הצטערתי בשבילי. אפילו כשרעייתי התפתלה מכאבי צירים, בשעות המבהילות לפני הלידה של חיה, לא כאבתי את כאבה. איך אפשר בכלל לכאוב כאב של מישהו אחר.
אני לא באמת יודע מה עבר לחיה בראש כשהיא בכתה שם, בחדר האמבטיה. יכול להיות שהיא נבהלה מהדם הקרוש שהיה לי על הברך. יכול להיות שהיא דמיינה את עצמה עם שריטה דומה ברגל שלה. אבל אני הרגשתי בגוף הנסער שלה, ובעיניים המבועתות שלה, איזו הזדהות עמוקה ויפה, איזו שותפות מרהיבה, מין אמפתיה מכוכב אחר. וזו תחושה שאני מסתובב איתה בבטן כבר כמה ימים.
אוי לי ויי, איך היה נראה העולם הזה, אם היינו מצליחים לכאוב ככה כאב של אחרים. באיזו מציאות היינו מסתובבים, אם היה ביכולתנו להזדהות עם הסובבים אותנו בכאלה רמות. כמה נפלאים ונוראיים היו החיים, אם היה בידינו להגיע לרמות כאלו של אמפתיה. איזו מילה יפה זו אמפתיה. איך בכלל אומרים אמפתיה בעברית.
*
גם באמבטיה שעשיתי לחיה ביום המחרת, הייתי עם מכנסיים קצרים. וגם הפעם, בזמן שהורדתי לה את הנעליים, היא קלטה את השריטה הגדולה שהייתה לי על הברך. אבא קיבל מכה, היא אמרה בנחרצות, והצביעה לי על הפצע. נכון מאוד, אמרתי לה. חיה קפצה בהתלהבות. כן, כן, אבא קיבל מכה, היא אמרה, נרגשת, עם חיוך ענקי. אבא קיבל מכה.
