הרבה יש לומר על דברי ענברי. אתמקד בזווית האישית ה"צרה" שבה הייתי שותף יחד עם כמה חלוצים במגרש האמנותי הישיר. מה שלדעתי נוטים להחמיץ הוא שהיצירה האמנותית הגדולה ביותר שנוצרה עד כה בציבור הדתי לאומי היא ההכרה, הלגטימיציה ואפילו הדחיפה לעצם העשייה האמנותית.
לפני כ־30 שנה החלטנו, קומץ אנשי אמנות מרקע דתי (רחל הדס – מוזיקה, יהודה מורלי – תיאטרון , ציפי לוריא – מבקרת ואוצרת אמנות , יונדב קפלון – שירה), לארגן בפעם הראשונה בהיסטוריה פסטיבל תרבות ואמנות "יהודית" של "גשר" בסוכות. התחושה הייתה חלוצית ונרגשת.
בתחום הטלוויזיה והקולנוע, כשהקמנו (בהובלת יצחק רקנטי ומוטי שקלאר) את "מעלה" זכינו להתנגדות של רוב הממסד הדתי. ההתנגדות הייתה ברוח "מה לכהן בבית הקברות". האמנות בכלל, והקולנוע והטלוויזיה בפרט, נתפסו כמדיה "טרפה" והיה קשה ביותר לגייס סטודנטים. עד כדי כך שהבדיחה בינינו הייתה שצריך לצאת לחפש "עשירי למניין". המהפך היה כה דרמטי, שבתוך כמה שנים נולדו יש מאין עשרות מגמות קולנוע ברחבי החינוך הדתי.
כדי להפוך ליוצר קולנועי בארץ, בוגר בית־ספר לקולנוע נדרש ללכת כמה שנים במדבר (לכתוב תסריטים על חשבונו, לעבוד בתפקידים זוטרים וכדומה). עבור הבוגרים הדתיים, שעל פי ערכי החברה הדתית מקימים משפחות בגיל צעיר ושלחצם הכלכלי יכול היה להיפתר בקלות על ידי הפיתויים שמגמות הקולנוע הציעו להם – הבחירה ב"התאבדות" כלכלית של כמה שנים, שגם בסופה רק יחידים שורדים ומצליחים להיקלט בתעשיית הקולנוע, חייבה מסירות נפש בלתי סבירה ל"מקצוע" שלכתחילה נתפס כנחות דתית. לצעיר הדתי היה מכשול נוסף של חדירה ל"ברנז'ה", שגם אם לא עיינה אותו בהחלט חשה כלפיו זרות שהקשתה עליו להצטרף לעשייה במדיום המבוסס על עבודת צוות נרחבת.
וכאן נכנסת גם השאלה הסטטיסטית. יצירות אמנות בכלל וקולנוע בפרט שייכות לעולם השקעות ההון סיכון. בכל העולם, רוב הסרטים והסדרות כושלים במאבקם על לב הקהל, ולכן השאלה כמה סרטים עושים בשנה קובעת בסופו של דבר את מספר הסרטים המוצלחים.
בשנים האחרונות מדברים על פריחת הקולנוע הישראלי והצלחתו העולמית, אבל קשישים כמוני זוכרים כיצד היה הקולנוע הישראלי מבוזה ונתפס כחסר ערך עד בערך תחילת המאה הנוכחית. מה גרם למהפך? אין כמובן תשובה אחת, אבל אחת התשובות שרבים מתעלמים ממנה היא כמות הסרטים שנוצרו, או במילים גסות יותר – הכסף.
כמי שהיה מהלוחמים למען חוק הקולנוע, הצלחנו לשכנע אפילו חברי כנסת דתיים (וערבים) לתמוך בחוק, מתוך הנחה שככל שהחוק יגדיל את התקציב כך גם ישתפר הקולנוע הישראלי, ומה שלא פחות חשוב – תתאפשר כניסה של יוצרים מקהילות שהתקשו להתחרות מול ה"ברנז'ה" התל אביבית. ואכן, בעקבות שכפול התקציב "נולדו" יוצרים כמו יוסף סידר, דובר קוזאשוילי ובהמשך שולי רנד ורמה בורשטיין בקולנוע (לא במקרה חוזרים בתשובה), וסדרות לא מעטות בטלוויזיה.
אחת ההצלחות הגדולות ביותר של "מעלה" הייתה שחרור החסם של סטודנטים דתיים מללמוד גם בבתי ספר לקולנוע שאינם מיועדים לדתיים דווקא. לא רק הצעירים הדתיים קיבלו לגיטימציה, אלא גם אותם בתי ספר גילו את העושר והעניין שיוצרים דתיים יכולים להביא להם.
בהקשר האמנויות הרחב יותר, באופן פרדוקסלי, למרות שתחום הקולנוע אמור היה להיות המאתגר ביותר מבחינה דתית, הוא הוביל לפריצה גם בתחומי אמנויות אחרות. כך למשל, במשך שנתיים בלבד התקיים במעלה מעין חוג לתיאטרון בראשות שולי רנד. מחוג זה נולדו כמעט כל קבוצות התיאטרון הדתי, כולל בית הספר לתיאטרון אספקלריא. בהמשך נוצרו כך גם קבוצות מחול ומוזיקה. יש אפוא כבר ניצנים ליצירה תרבותית מרשימה, אבל צריך לתת לזמן ולסטטיסטיקה לעשות את שלהם. סבלנות.
