קראתי בעניין ובכאב את מאמרו של ענברי. בשלבים רבים של הקריאה אכן הרגשתי תחושה חמצמצה של "גילית מקום חרפתנו", ובהקשר הזה המאמר הוא חשוב כדי להתסיס ולעורר את כוחות היצירה והאמנות בציבור הדתי־לאומי. ובכל זאת, לאחר הקריאה, היה נדמה לי שנקודה אחת מעט הוחמצה – והיא השאלה האם ענברי מחפש את היצירה המכוננת בכתובת הנכונה.
בעשרים השנים האחרונות נדמה שהמושג "ציונות דתית" כבר צר מלהכיל את הנפשות הפועלות. זהו מושג שמתאר אידיאולוגיה באופן מאוד בסיסי אבל הוא כבר פחות רלוונטי. מה שעולה וצומח בקצב מסחרר הוא מגזר שלם מעורבב וצבעוני של אנשי קודש־חול. מי שמובילים אותם הם בעלי התשובה, אבל בהמשך הדרך הולכים עוד רבים־רבים דתיים חסרי הגדרה ברורה, דתל"שים ושאר חובשי קסקטים.
במרחב הזה היצירה חיה ובועטת ומשפיעה על החברה הישראלית כולה. כדוגמה אפשר לראות מה קורה במוסיקה הפופולרית. להיכן נשייך את אהוד, מאיר ואביתר בנאי? ואת שולי רנד? ועמיר בניון? ואת ישי ריבו? וחנן בן ארי? וארז לב ארי? ועוד רבים וטובים ששינו וממשיכים לשנות את האופי של המוזיקה הישראלית – מעמיקים ומשרישים אותה באדמת האמונה.
הדוגמאות הללו הן על קצה המזלג וישנם, מן הסתם, עוד רבים וטובים שלא הזכרתי, אבל מן הפרטים הללו אפשר ללמוד על הכלל – היצירה המכוננת שענברי כוסף אליה תגיע ממקומם של בעלי התשובה ומבקשי הדרך החדשים.
יובל פרוינד הוא מנחה ב"פנימה" קבוצות לימוד, כותב ויוצר
