ענברי שואל שאלה טובה: חברה מגויסת, אליטיסטית, המחנכת להיות אליטה משרתת, כיצד נעדר ממנה ממד יצירתי משמעותי ורחב? דומני שאין תשובה ברורה לשאלה כזו. זאת משום שרוח התקופה היא תופעה שהיסטוריונים מתקשים להסבירה – כיצד מלאה הארץ אמנים בתקופת הרנסנס? מדוע בשבר היהודי של מזרח אירופה פרחו רוחות היצירה החסידיות? כיצד זה שבתקופה קצרה של דור וחצי יצרו יוצרים ציוניים את מיטב הקלאסיקה העברית למבוגרים ולילדים, כשהם מחד גיסא מגויסים לאומית, ומאידך מפליאים ליצור יצירה אישית ואוניברסלית, בשפה שהם עצמם חידשו ולא הייתה שפת ילדותם?
ענברי יוצא מנקודת הנחה שהציונות הדתית היא חברת הנהגה מובילה – הנחה שבעיניי יש לתמוה עליה: הציונות הדתית היא אחותה הקטנה של הציונות לגווניה. קטנה מספרית וקטנה רעיונית; כדרך מיעוט, גם הציונות הדתית יוצרת יחסים דואליים עם אחותה הגדולה – מושפעת ומסתגרת, מעריצה ומסתייגת. תנאים אלה יכולים להביא ליצירה, אך יש לזכור שהם מושפעים מהחברה הסובבת הן באימוץ דפוסים והן ביצירת דפוסי־נגד. אשר על כן, אם החברה הציונית החילונית נתונה במשבר – מתבקש הוא שהדברים ישפיעו על החברה הדתית.
בנוסף, ענברי מעלה בצדק הרהור לגבי הכשל הפנימי, שלפיו נתונה היצירה הציונית־דתית בין רוח היוצר/ת החופשית לבין עולם החוקים ההלכתיים ו"שומרי הסף" הרבניים שלהם. רפרוף בתולדות האמנות יגלה לנו כי רבים מהאמנים הנחשבים כיום כאמני־על חיו בשולי החברה ולא הסתגלו לנורמות הדתיות והחברתיות של תקופתם. אמנים חיו ויצרו מתוך דיאלקטיקה בין עולם היצירה לעולם החברתי והדתי של תקופתם. גם בתקופות של פריחה יחסי האמן והדת הממוסדת והחברה היו מורכבים.
מורכבות זו היא כפולה כאשר מדובר ביוצר/ת ציוני/ת-דתי/ת: המתח בין האישי לכללי, בין החילוני לדתי, בין הקהילתי לאישי ובין הרוב למיעוט ובמקרים רבים בין נשים לגברים. ריבוי מתחים שכזה הוא עול קשה ואולי יש בו להסביר את המיעוט היחסי של היוצרות והיוצרים בני הציונות הדתית. ייתכן שחינוך לאמנות מגיל צעיר יכול גם הוא לעודד פתיחה רחבה יותר של השורות, שהחלו כבר להיפתח, לכיוון של יצירה. אלא שכאן שבה ועולה שאלת הפיקוח ושמירת הסף. בעולם שבו פו הדוב חובש כיפה או נעדר כליל מספריית הילדים, יתקשו הילדים ליצור יצירה פורצת גבולות. ואולי דווקא שם יצליחו הילדים להביא בשורה תרבותית חדשה? – אם נדע את סוד הצייטגייסט, אולי נדע כיצד לפעול. לעת עתה, הסבר מניח את הדעת לפריחה תרבותית עוד טרם נמצא ואין לי אלא להצטרף לדבריו של ענברי ולקוות שצייטגייסט נוסף יפרח בעולם הציוני, לגווניו.
מיכל ברגמן עוסקת בחינוך בתחומי התרבות היהודית־ישראלית ובאמנות.
