את הכאב המשתקף ממאמרו של ענברי, כאב של חיפוש עקר, אני מבקשת לנסח מהצד ההפוך, צד הכותב שלא מצליח לעורר דיאלוג, או בלשונו של ענברי "לנכוח".
יצירה היא דבר חי. כדי לפרוח היא זקוקה למקום ולשיחה. אין דרך להפריז בחשיבותו של מקום, בית, לאדם הכותב. מה שהיו שוקן לעגנון, כתר לעמוס עוז והספרייה החדשה לדויד גרוסמן. עבור אדם המשקיע את אונו ומרצו, את ימיו ואת לילותיו בכתיבה, הידיעה שהדברים שייצור יפורסמו מעניקה רוגע, שלווה והקשר. המסגרות המגזריות־פנימיות שקמו פה לכתיבה בעשורים האחרונים – מאותיות דרך נקודה, בית ספר מעלה ועוד, בואכה מקור ראשון, יצרו בית לאנשים כותבים והצמיחו כאלה, באותה דרך שדבר, על המשמר וחרות הצמיחו את כותביהם שלהם. הראיה: אין להשוות את מספר היוצרים הדתיים, לסוגיהם, לפני עשרים ושלושים שנה, למספרם היום. בכל אלה ישנן יצירות טובות וטובות יותר, אבל מעטות מאוד מהן הצליחו לעורר דיאלוג בחוץ.
בועות סגורות וחמימות הן דבר מצוין, ואולי הכרחי, בשביל התחלה, לחיזוק הביטחון ולמוטיבציה להמשיך לכתוב ולא לוותר, אבל כדי לגדול באמת היצירה זקוקה לחמצן שבחוץ, לדיאלוג, למתח במפגש עם הזר. כמו בזוגיות – כדי להתפתח, להתלטש, לגדול, יש צורך בריקוד המראות שמניחים שני בני הזוג זה מול זה.
הריקוד הזה כמעט לא מתרחש. לעת עתה רוב היצירות שנוצרו במגזר הציוני דתי נשארות בתוכו, מתגנבות מדי פעם לרשימות קריאה לתיכונים דתיים ומחליפות ידיים בין שכנים בגבעת שמואל או בהתנחלויות. כוונתי בעיקר ליצירות הכתובות. קולנוע וטלוויזיה הם בעלי אופי שונה. משקלו של המרכיב הכלכלי הוא כה גדול, שכמעט בלתי אפשרי עבורם להיוולד בכלל בלי פריצה משמעותית לקהלים אחרים. אמנם לא כל היצירות הכתובות עונות על הגדרתו של ענברי ל"ספרות עברית", שאת מאפייניה הגדיר במסתו "לקראת ספרות עברית" (תכלת 9, 2000) – צמצום, פעולות, ותודעה היסטורית. אחדות מהן לוקות באותה התמקדות "מערבית" בפרט המסכן והמתבכיין, ועדיין, הן הביאו למגרש הספרותי הישראלי עולמות שלמים של תוכן, רגש, ריבוד לשוני ועוצמות דתיות. כל אלה מתאדים באוויר ונעלמים בהעדרו של דיאלוג. השיח הכמעט יחיד שמתעורר הוא שיח משפחתי, פנים מגזרי, ותו לא.
מה טיבו של המחסום, של המעצור, המונע את ריקוד המראות הזה? זו שאלה שאינה שייכת בכלל לספרות אלא לתחומים אחרים שאין לי חשק לעסוק בהם. אומר רק זאת: אין דרך לתאר עד כמה המחסום הזה מכאיב. עד כמה צורבת הידיעה שגם אם עברת את משוכת הלקטורה – רף האיכות, וכתב היד שלך ראה אור בהוצאה יוקרתית ונחשבת, נגזר עלייך להישאר שקופה.
