שתי דעות קיצוניות הוטלו בגיליונות האחרונים של מוסף שבת, זה בזה, מבלי שיבין איש את שפת רעהו. זה קורא ליצירה ואמנות, ומכנה את היצירה התורנית בשם המחריד "חקר עתיקות", וזה שולל כל ערך מן היצירה החולית, ומעלה על נס את היצירה התורנית כחזות כל התרבות, שהרי "כולא בה".
בפועל הזדהיתי מאוד עם טיעונו המרכזי של ענברי: הציונות הדתית כמעט לא גידלה יצירה אמנותית. רוחנית כן, אבל נפשית לא. זה טבעי ומובן: עסקנו בעניינים גדולים ונשגבים הרבה יותר מהפרטיות הנפשית שבאמנות, ובאור שמש זו איבדו את ערכם הרבה מהאורות הרכים יותר. לאידאליסטיות יש מחיר כואב. אין כאן סיבה להתנצל או להרהר אחר מעשינו. אי אפשר לחלוש על הכל בו זמנית: אך כן, יש כאן קריאה להתקדם. וההתקדמות נוכחת וצומחת, לאיטה אך בבטחה. כולנו עדים לה בכל התחומים.
בתחום הזמר הפופולרי אפשר לראות בחנן בן ארי למשל השפעה תרבותית מן המגזר החוצה. יש כאן השפעה תרבותית שמחלחלת מעולם הערכים שעליו גדל חנן אל התרבות הישראלית הכללית. אפשר להסתייג במגזר מכך שהוא שר לאשתו "תודה שאת אוהבת אותי" – ואפשר להבין שיש כאן מהפכה תרבותית, עלייתה של נאמנות ברית הנישואים מעפרה התרבותי חלף שירי בגידה, בדידות ותאווה.
יש כאן מגמה, שעוד תתברר ועוד תתבגר, אך לשם כך נדרשת הבנת ערכה דווקא בקרב אנשי התורה – שלא נקבל חיקוי זול של החוץ, אלא התרחבות של חיי הקדושה אל כל מעמקי החיים. חברה יוצרת היא חברה עמוקה שהחיים לא עוברים על ידה, וגם התורה שתצמח מחברה כזאת תצמיח לנו אור חדש ועמוק, תורה מחוברת, מחיה וגואלת.
יאיר אנדה הוא תלמיד בישיבה גבוהה
