קשה להתווכח עם התיאור שאסף ענברי פורס במאמרו על אודות הפער בין ההשפעה הפוליטית של הציונות הדתית להשפעתה התרבותית. אלא שהמאמר עוסק רק בתיאור הסימפטומים ונמנע מלדון במקורותיהם. מאחר שמדובר בדיון חשוב אשמח להציע בקצרה סיבות בסיסיות נבחרות מתוך שלל הסברים אפשריים, כחלק מתוך דיון רחב יותר שנדרש בסוגיה.
אין יצירה ללא חופש יצירה. גדעון עפרת, מגדולי מבקרי האמנות בישראל, טען לאור הנחה זאת כי לא יכולים לקום אמנים דתיים. לשיטתו, יראת השמיים, הכפפת הראש, היא תנועה המבטלת כל אפשרות לאמנות. עפרת אמנם מנתח מציאות שקשה להתעלם ממנה, אבל כנראה לא העמיק מעולם ביצירה פורצת הדרך שהובלה על ידי אנשים מאמינים. בהקשר היהודי, השירה של ספר תהילים, או היצירה של עולם המדרש, למשל, פרצו דרך וגדר לא פחות מזרמי האמנות של המאה ה־20, וראוי לשאול מה אפשר לאותן יצירות להתהוות.
החופש ליצור אמנות פורצת דרך מחייב תחושת בעלות עמוקה על החומר שממנו נוצרת האמנות – ברמה הפיזית והתרבותית. הציונות הדתית נטולת תחושה כזו הן ביחס לעולם התורה, והן ביחס לעולם הרוח הישראלי (והעולמי). היא מודרת באלימות משני העולמות בידי מי שרואים בעצמם בעלי בית בלעדיים. היא נוטה על כן לתנועה של ריצוי בשני העולמות, תנועה שגם היא מנוגדת ליצירה אותנטית. בנוסף, היא גם מדירה את עצמה – בניה ובנותיה מסתובבים באקדמיה בתחושת זרות לאחר שהמחנכים שלהם נטעו בהם חרדה מפני הרוחות האופפות אותה. אלו אותם מחנכים שעדיין רואים בעולם התורה החרדי ביטוי אידיאלי ללימוד התורה, גם אם הם מעוניינים להכניס בו תיקונים.
לבסוף, שאלת האותנטיות מאותגרת גם מליבת הזהות הציונית הדתית. החזרה פעם אחר פעם אל "המקף המחבר" אומרת למעשה: "אין לנו מעצמנו כלום". התחושה הזו אולי טובה למלכות (מסופקני), אבל היא לעולם לא תביא לחיי יצירה ערים. מי שמבקשים להעיר את דוד המלך משנתו ראוי שיעסקו לא רק בדרכי הנהגתו אלא גם ביצירה שלא פסקה ממנו – בשיר, בסיפור, בריקוד ובניגון.
