המשא ומתן להרכבת הממשלה הבאה, הכולל התייחסות לנושא חקירות ראש הממשלה ומעמד רשויות המדינה, מייצר תגובה אוטומטית שניתן להגדיר אותה כשיח רואי השחורות. משפטנים, עיתונאים ופרשנים מבכים את מה שהם מגדירים כסופה של הדמוקרטיה בישראל. מבחינתם, החלשת בית המשפט העליון וחוק חסינות לראש הממשלה משמעותם היא, שישראל ונתניהו צועדים בדרכם של טורקיה ושליטה הכול יכול.
שיח רואי השחורות הפך לתופעה נפוצה למדי בשנים האחרונות. מי לא זוכר את הנבואות על האפשרות להתפרצות אינתיפאדה שלישית, מלחמה כוללת עם איראן, מלחמת אזרחים בישראל, קריסת המערכות הציבוריות ועוד. לכל אלה יש מכנה משותף והוא הנחת היסוד כי המציאות הסובבת אותנו מתנהלת אך ורק בשני מצבים של ON ו-OFF. מצד אחד, מצב של אוטופיה המייצג סדר שהוא התגלמות הטוב המוחלט, ומצד שני מצב של דיסטרופיה המייצג סדר שהוא התגלמות השלילי שראוי להתרחק ממנו.
מדובר בהשקפת עולם נוקשה שאינה מכירה בקיומם של גוונים במציאות, ואף חמור מכך, מכיוון שהיא תופסת את הקיום האנושי רק דרך סט ערכים דיכוטומי של 'שחור' ו'לבן', 'רע' או 'טוב', 'ישר' ו'עקום', היא בוחרת להתעלם מן ההקשרים הייחודים אשר בתוכם מתנהלת מציאות חיינו. זו כידוע אינה מאורגנת בתבניות מוחלטות, אלא ברב-ממדיות ובדינמיות.
מחוללי שיח נבואות השחור, ואלה הנלכדים ברשתו, שותפים לתפיסת העולם הדוגמטית המעדיפה להתנכר למורכבות המציאות ולמערכת ההקשרים הרחבה המאפיינת אותה. כל זאת, מתוך דבקות אובססיבית בסט ערכים צדקני, דיכוטומי ופשטני, המספק להם אוטופיה מדומיינת של יציבות בעולם שאינו כזה, אך מנתב אותם למסקנות שגויות על האופן שבו ראוי לנווט את ענייני המדינה והחברה.
הדוגמה הבולטת ביותר מן העשורים האחרונים היא זו הנוגעת לתחום היחסים עם הפלסטינים, ובאה לדי ביטוי בכמיהה העיוורת למימוש מודל שתי המדינות המבוססת בעיקר על טיעונים מוסריים מוחלטים, תוך התעלמות מוחלטת ממה שמספר לנו ההקשר ההיסטורי קצר הטווח וזה המרוחק יותר בענייני הקונפליקט הישראלי-פלסטיני.
עתה, תופעה זו מקבלת בולטות גם סביב שאלת קיצה הקרב של הדמוקרטיה הישראלית. הוא מלווה בהצהרות דרמטיות, מסוגן השמיעו למשל אנשי מפלגת 'כחול לבן', אך יש להן נוכחות חזקה גם ברשתות החברתיות, על הצורך להתעורר לקראת 'המאבק על הבית', נוכח הסכנה לקריסת המשטר הדמוקרטי בישראל.
בהקשר הזה, הגדילו לעשות גם עיתונאים אחדים שקראו בטקסטים שפרסמו למהלך של הינתקות האליטה של השמאל מהחברה הישראלית ועזיבתם בפועל מהמדינה בגין אותו 'איום'. העניין הוא, שבדומה לנבואות הקודרניות בתחום המדיני, גם כאן ניכרת הפרזה רבתי הנובעת מתוך אותה הסתכלות דוגמטית על המציאות המתעלמת ממערכת רחבה של הקשרים חברתיים ופוליטיים, שהנה אחדים מהם מציגים תמונת מצב שונה לחלוטין על המציאות הישראלית.
ראשית, בהקשר הפוליטי. תוצאות הבחירות בישראל היו גם היו סוג של משאל עם בנוגע לעתידו הפוליטי של נתניהו. אגב, לא נתניהו הפך את הבחירות למשאל כזה, אלא דווקא יריביו, ובפרט מנהיגות מפלגת 'כחול לבן' שהתרכזה לאורך קמפיין הבחירות בשאלות הפרסונליות והרבה פחות מכך בשאלות הנוגעות לדרך ולמדיניות. הציבור היה מודע לכתבי האישום העומדים ותלויים, ובניגוד לטענות שהשמיעה לימור ליבנת הצביע על העדפתו כי נתניהו חרף כתב האישום ימשיך לכהן, בגלל איכויותיו המנהיגויות, כראש ממשלת ישראל.
שנית, בהקשר המשפטי. מעמדו של בית המשפט העליון אמנם צפוי להשתנות בעקבות הבחירות האחרונות, ואגב זו מגמה שבאה לידי ביטוי כבר בתקופת כהונת הממשלה היוצאת ואינה בבחינת חידוש. אבל צריך לראות את העניין בקונטקסט רחב יותר כחלק מתהליך היסטורי של תיקון הדרך ביחס ל'מהפכה השיפוטית' הליברלית שהובילו אהרון ברק ונוספים באמצע שנות התשעים של המאה שעברה. בחזותה של זו הוענק לבית המשפט העליון, כייצוגה של האליטה הליברלית בישראל, מעמד של בכירות ביחס לרשויות השלטון האחרות בישראל והתערער האיזון העדין שהתקיים עד אז בין הרשויות, שוב, בשמה של תפיסת עולם מוחלטת.
שלישית, בהקשר התרבותי. יסודותיה של החברה הישראלית בנויים על התרבות הפוליטית היהודית שיש לה יסודות דמוקרטיים ופלורליסטים מובהקים. אלה עוצבו הרבה לפני הופעתם המודרנית באירופה של העת החדשה, לאורך מאות שנות קיום גלותי ולמעשה אפשרו את שרידותו הרעיונית והקולקטיבית כאחד של העם היהודי. החברה הישראלית אינה יכולה וגם אינה צריכה להתכחש ליסודות העמוקים המארגנים את חייה. המחלוקת הנוכחית לצד התסיסה המאפיינת דרך קבע את המרחב הציבורי הישראלי הם אולי הביטויים המובהקים לנוכחותם הקבועה של יסודות אלה.
מנקודת מבט זו, גם אם הסיטואציה הנוכחית מבשרת על שינויים המתחוללים באיזון שבין הרשויות, הרי שבהסתכלות כוללת מדובר בחלק מתהליך נורמלי של התפתחות חברתית-פוליטית, לשם מציאת נקודת האיזון הנכונה לחברה הישראלית בת ימנו.
תהא זו הגזמה לזהות את התהליך הזה המלווה בדינמיות ותנועה עם תרחיש האימים של קריסת הדמוקרטיה הישראלית. הרושם הוא, שדווקא שיח רואי השחורות אינו משרת בשום צורה את התרבות הדמוקרטית של דיון פלורליסטי, מאחר והוא מנתב את החברה לגישה דוגמטית המתעדפת מוחלטות של הכרעות משפטיות על פני חלופה בריאה יותר של דיון ציבורי, שמתוכו ניתן לחלץ הסכמות חברתית, בבחינת מעשה של הפוסל במומו פוסל.
