השבוע שודר פרק הבכורה של הסדרה החדשה שביימתי – "וואי וואי וואי" (ימי שלישי, כאן 11). איזה מוזר, כבר שנה וחצי שאני עובד על הסדרה הזאת, כבר שנה וחצי שאני נפגש עם צעירים, מראיין מומחים, כותב תסריטים ומוביל ימי צילום ארוכים ומשונים, כבר שנה שאני יושב בחדרי עריכה חשוכים, בונה סצנות, מתווכח על קאטים, יוצא מהאולפן, אוכל חומוס וחוזר. כבר כמה חודשים שאני בסגירות אחרונות של הסדרה. עריכת צבע, עריכת סאונד, גרפיקות וכתוביות. וכבר כמה שבועות שאני ממתין עם שלפוחית מכווצת, לרגע הזה, שבו הסדרה תשודר בטלוויזיה, סוף כל סוף, אחרי שנה וחצי. והשבוע זה פתאום קרה. כמו שדברים קורים בחיים. שנה וחצי של עבודה יומיומית ועקשנית הגיעה לסיומה. איזה דיכאון.
אין דבר יותר גרוע ועצוב מדברים שקורים. זה נשמע מטומטם, אבל זה לא מטומטם. כשדברים קורים הם נדפקים. וגם אם הם לא נדפקים, גם אם הכול הולך סבבה – זה עדיין גרוע ועצוב, כי זה קרה. וכשמשהו קורה, מפסיקים להמתין ולהשתוקק אליו. אני לא יודע אם אני מצליח לנסח את עצמי כמו שצריך. אבל בגדול, עדיף שדברים כמעט יקרו. כי עד שהדברים קורים, יש למה להמתין. וכשהם כבר קורים הכול מתבחבש.
יש לי חבר טוב שמבלה את כל ימיו מול הטינדר. טינדר זו אפליקציית היכרויות. פעם היא הייתה בשביל סטוצים, אבל היום אנשים מוצאים שם גם אהבה. וזה לא שאני חושב שסטוצים ואהבה סותרים זה את זה. לא משנה. בכל מקרה, החבר שלי כל היום מתכתב עם בנות יפות בטינדר. כל הבנות בטינדר יפות. והוא משוחח איתן, היוש ביוש, מבוקר ועד ערב. לפעמים כשאנחנו נפגשים אני מבקש ממנו לראות את ההתכתבויות האחרונות שלו. הוא תמיד שנון כל כך, ומצחיק כל כך. והבנות תמיד חמודות ומצחיקות. הן רושמות חח, ככה, עם שתי חי"תים, כדי לא להגזים. ולפעמים גם עונות לו עם סמיילי קטן, לא האימוג'י, אלא סמיילי פשוט, של פעם, שעשוי מנקודותיים ומסוגריים אחד. איך קוראים לסוגריים אחד בכלל.
קיצר, החבר שלי הזה, כל היום מתכתב עם בנות, אבל אף פעם הוא לא נפגש איתן. בשביל מה אני צריך להיפגש איתה, הוא אומר לי. תראה איזה יפה היא כאן, באייפון שלי. תראה איזה חמודה ומקסימה היא. כל פעם שנפגשתי עם מישהי מהטינדר התאכזבתי. החיים אף פעם לא עומדים בציפיות, אתה מבין. ככה זה, כשדברים קורים הם נדפקים. עדיף שהם לא יקרו.
זה ככה, בהכול, כל הזמן. כל דבר שיוצא מן הכוח אל הפועל מאבד את כוחו. התסריט תמיד מרשים יותר מהצילומים. התכנון האדריכלי תמיד מדויק יותר מהבניין. החלומות על היום שאחרי הלידה תמיד מתוקים יותר מהבכי המחריד בשלוש בבוקר. המנות בתפריט תמיד הרבה יותר טעימות מהצלחת הכבדה והתפלה שהמלצרית הניחה מולי. ככה זה. כל מה שקורה נדפק, וכל מה שלא קורה לא נדפק. ככה עובדים החיים.
*
ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני יריחו. ויראהו ה' את כל הארץ. ויאמר ה' אליו, זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמור לזרעך אתננה. הראיתיך בעיניך, ושמה לא תעבור. וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'. אתם בטח חושבים שזה טקסט עצוב. אבל זה לא טקסט עצוב. אלוהים לא באמת מעניש את משה, להפך. הוא עושה איתו חסד של אמת. כשדברים קורים הם נדפקים, ואלוהים לא רצה שמשה יראה את זה. הוא רצה להציל אותו מן המפח הנורא של ספר יהושע וספר שופטים. מסכן משה. גם ככה יציאת מצרים נדפקה לו לגמרי.
בכל ציפייה יש עצב נבו. אבל העצב הזה הוא גם שריון חם ומגונן. כשדברים קורים הם נדפקים. הנה, כבר שנה וחצי שאני עובד על סדרה, ועכשיו היא פתאום בטלוויזיה. וכל החברים שלי צופים בה ומתאכזבים. מה, על הדבר הזה אתה עובד כבר שנה וחצי. וכל מבקרי הטלוויזיה אדישים ועייפים. מה כבר יש להתרגש. עוד סדרה אחת בים שוצף של תוכן מזדמן ומילים ריקות. למי אכפת.
*
קיצר, כבר כמה ימים שהדיכאון חונק אותי. אני אמור להיות שמח אבל אני לא שמח. כשדברים קורים הם נדפקים. עבדתי על הסדרה הזאת יותר מדי זמן, ועכשיו אני קורס תחת הציפיות וההתרגשות. הכמעט היה יותר נחמד. עכשיו אני סתם בסטרס. בקושי לנשום אני מצליח. כשדברים קורים הם נדפקים. ועצב נבו זה יופי של דבר.
