הפלסטינים צודקים. כל ההבטחה האמריקנית הזו להרבה כסף וחיים טובים, היא בועה. יש בה אפילו משהו מעליב. הנה, אנחנו נרפד את חייכם, ואתם בתמורה תדחיקו את כל המטרות שלמענן נלחמתם כל השנים. אנחנו נזמין אתכם לסדנה כלכלית בבחריין, ואתם תראו כמה נעימים יכולים ימיכם להיות. זוהי תמצית החלום האמריקני, מול הצומוד הפלסטיני הגאה.
אבל כל זה רק לכאורה. בפועל, הפלסטינים הכניסו את עצמם אל המלכוד הזה. כבר שנים שהם מקוששים תרומות בינלאומיות במיליארדים בתירוצים של אומללות. שנים שבהן הם לא משתמשים בכל מה שנשפך לעברם כדי לפתח באמת כלכלה פלסטינית עמידה, כדי לייצר מפעלים, מקומות עבודה ולקשור קשרים שיפתחו בפניהם שווקים חדשים. שנים שבהן, ההנהגה חיה חיי עושר מושחתים, וגובה פרוטקשן אלים מכל יזם עסקי שמעז לזקוף קצת את הראש, ולרוע מזלו חסר את הקשרים המשפחתיים או החברתיים הנכונים.
מלבד זאת, הפלסטינים נעלבים בשם מאבק לאומי שדורש קוממיות שמעולם לא הייתה וגם לא תהיה. ירושלים לא הייתה בירת פלסטין, וגם לא תהיה. אלו שעזבו, גם אם בבהילות, את תחומי ישראל כי ציפו לניצחון המוחץ של מדינות ערב, הם כבר לא פליטים, וגם לא ישובו לפה בהמוניהם.
לזכותם של הפלסטינים ייאמר שהם מנסים לשחזר הצלחה. במשך שנים השיטה הזו עובדת יפה: הם מקשים עורף, עומדים בסירוב, מנהלים מלחמות פנימיות, וגם מעודדים טרור באמצעות תשלומים נדיבים, והעולם מצדו המשיך לשפוך כסף.
אבל לאחרונה, שרשרת ההצלחות החלה להיסדק. לאחר שסירבו לקבל את כספי המסים המקוזזים מידי ישראל, המדינות התורמות הצהירו שלא ישלימו את הסכום. מדינות המפרץ ומצרים של א-סיסי, מעדיפות את מנעמי הקרבה לארה"ב וישראל מאשר את כאב הראש הפלסטיני.
האמריקנים אמנם המטירו עליהם שפע מקלות, בצורת קיצוצי תקציבי סיוע, סגירת נציגות בוושינגטון, והעברת השגרירות לירושלים. אבל את הגזר שהם מנסים לתת בתמורה, הפלסטינים דוחים בבוז.
לפני כשבועיים, לאחר שהאמריקנים ביטלו את האישורים למדינות האחרונות להן אישרו לרכוש נפט מאיראן, אמר הנשיא טראמפ שארה"ב לא תפסיק עד שאיראן תתנהג כמו "מדינה נורמלית".
זו גם הציפייה של הבית הלבן מהפלסטינים, שמצידם מתעקשים להמשיך להתמסכן ולעודד טרור. אם זה ימשיך כך, יש לקוות כי האמריקנים יבינו שגם בנושא המדיני, שאמור לבא בשלב הבא של תכנית המאה, אין עם מי לדבר. ולכן כל ויתור נוסף מצד ישראל בכל מה שנוגע לשטחה או בטחונה, יהיה מסוכן וחסר טעם.
