ביום חמישי בשבוע שעבר נערך בירושלים כנס ראשון מסוגו, "שמרנות ישראלית", בחסותה של קרן תקווה (גילוי נאות: הייתי אחד הנואמים). לכנס הגיעו מאות משתתפים מכל רחבי הארץ, והם מילאו אולם גדול והומה בבנייני האומה. מהי "שמרנות"? ועוד ישראלית? זוהי, לתקוות המארגנים, השאלה שתגדיר את העתיד והמצע הפוליטי של הימין בישראל.
רוברט קונקווסט, היסטוריון חשוב של הקומוניזם ואינטלקטואל מבריק, ניסח שלושה חוקים של הפוליטיקה, שאחד מהם קבע כי "כל אחד שמרן במה שהוא מבין בו". החוק הסרקסטי של קונקווסט מדגים שהפירוש המילולי של המילה "שמרנות" הוא מטעה ובלתי מספק. המונח "שמרן" בעייתי בדיוק כמו השימוש ב"פרוגרסיבי", "מהפכן" או "ריאקציונר" – תגיות שמכשילות אותנו מפני שהן יחסיות לזמן ולנסיבות.
שמרן יכול לרצות לקדם שינוי, בדיוק כמו שפרוגרסיבי יכול לרצות לשמר מצב קיים. הכול תלוי בשאלה מהן מטרותיו ומהי המציאות שבה הוא פועל. לכן השאלה החשובה יותר היא מהם האמונות והערכים שמאפיינים שמרן פוליטי, ופחות מהו אופן הפעולה הפוליטית והחברתית שלו.
אמנם נכון, השמרנים מעדיפים שינוי מתון והדרגתי, בעוד שהשמאל לרוב שואף למהפכות רדיקליות. אבל לא זה לב העניין; אדם שרוצה לקדם פוליגמיה, קומוניזם או אתאיזם, איננו שמרן במובן הפוליטי המקובל, גם אם לדעתו כדאי לעשות זאת במתינות ובהדרגתיות.
הבירור העקרוני, אם כן, צריך להיות אילו אמונות וערכים יש לצד השמרני, ובאילו מאמין הצד הפרוגרסיבי. בעניין זה נראה לי שהמכנה המשותף הרחב ביותר בכנס השמרנות כלל שני מרכיבים: זיקה לחירות הפרט, מלווה בתובנה שמדינת ישראל הנוכחית מעורבת מדי בחיי האזרחים בשלל תחומים, ואינטואיציה דמוקרטית בסיסית שלפיה מרכיבים משטריים לא מייצגים – כבית המשפט העליון והיועצים המשפטיים – הפכו לגורם שררה רב עוצמה, המכופף בקלות יתרה את הכרעת הרוב.
שתי ההסכמות הללו עשויות להתברר כמייצגות התפתחויות משמעותיות בהיסטוריה הפוליטית של ישראל. הקריאה הראשונה, לצמצום מעורבות המדינה בחיי האזרח, לא אפיינה בעבר את המגזר הדתי, שבלט בנוכחותו בכנס. הקריאה השנייה, להשבת הכוח הריבוני לעם ולנציגיו, לא אפיינה באופן כזה את הציבור הימני הלא דתי, שגם ממנו לא חסרו בכנס.
במידה רבה, הקריאות הללו ממשיכות את תפיסת העולם של הציונות הרוויזיוניסטית של זאב ז'בוטינסקי. השמרנים לגווניהם שהגיעו לכנס מבטאים לא רק את תפיסת העולם המתאימה, אלא גם משחזרים במידה לא מועטה את ההרכב החברתי של התנועה הרוויזיוניסטית. זו שילבה ריאליזם מדיני מפוכח, שמאפיין את הימין עד היום, עם תפיסה לאומית ליברלית. בניגוד לציונות הסוציאליסטית, הרוויזיוניזם היה שוחר חירות ודמוקרטי בכל ליבו. השילוב הזה, של רוח הפשרה הפרלמנטרית עם אהבת חירות הפרט, אִפשר לימנים מכל גוני האמונה לשתף פעולה איש עם רעהו.
מבחינה זו, ואולי באופן אירוני מעט, הכנס האמור נותן את הרושם שהמונח "שמרנות" בישראל מחליף את ה"רוויזיוניזם" המקורי – אבל שומר על עיקריו. האם לפנינו בשורה חדשה־ישנה? ימים יגידו. אבל קריאת ההשכמה בהחלט במקומה. ממשלות הימין גילו בשנים האחרונות תאוות התפשטות ואהבת שררה. הדבר היחיד שיעצור את חגיגת הכוח הזו, את הבזבוזים וההתרחבות הבלתי פוסקת והלא יעילה של המדינה, הוא התנגדות של בסיס הבוחרים בימין. רק אם הפוליטיקאי יידע שציבור בוחריו מצפה ממנו לחסוך ולא לבזבז, לצמצם ולא להרחיב, הוא ייזהר יותר בפעולותיו. לעניין זה עוד ארוכה הדרך, אבל המגמה שהכנס משקף בהחלט מעודדת.
קרב על התודעה
אלן בלום, בספרו שהכה גלים 'דלדולה של הרוח באמריקה', מסביר כיצד "שפה חדשה משקפת תמיד נקודת השקפה חדשה… סימן מובהק לתמורה מעמיקה בתפיסת העולם". הוא נותן כדוגמה את "הבישופים, בדור שלאחר מותו של הובס, שדיברו כמעט בטבעיות בשפת המושגים של 'מצב הטבע', 'הסכם' ו'זכויות'. היה ברור שהובס הביס את רשויות הכנסייה, ששוב לא יכלו להבין את עצמן כדרך שהבינו את עצמן בעבר".
כנס השמרנות הציף בעיה פוליטית משמעותית נוספת: חולשת הימין במלחמת הרעיונות. במהלך השנים החליף השמאל, בקלות רבה מדי, את מובניהם של מושגים ותיקים, כך שישרתו את מטרותיו. הוא השאיר את הקליפה, כלומר את שמות המונחים, אבל שינה באופן דרמטי את התוכן.
השמאל הצליח במידה רבה להגדיר מחדש את השיח הפוליטי. מושגים משטריים כמו 'דמוקרטיה', 'פשיזם' ו'ליברליזם' נותקו כליל מתוכנם ההיסטורי או המשטרי, והפכו למושגים אידיאולוגיים מובהקים בשירות השקפת עולם. רעיונות כמו 'הפרדת רשויות', 'שלטון החוק' ו'ביקורת שיפוטית', עוצבו מחדש בשיח הציבורי הישראלי, ומונחים כמו 'זכויות אדם', 'דמוקרטיה מהותית' ו'שומרי סף', שהם חסרי פשר מוסכם וברור, הוכנסו לשיח כשהם עמוסים במטען רגשי שמאפשר לשמאל להשתמש בהם בכל ויכוח כאס הנשלף מהשרוול.
כדברי בלום, חלק מרכזי מהמאבק הפוליטי על ערכים תלוי במאבק על השיח ובמשמעויות המונחים שאנו משתמשים בהם. הכלים המרכזיים במאבק הזה הם אינטלקטואליים, אבל זה לא מאבק אקדמי, אלא קרב תודעתי על כל הקופה.
כפי שאומר בלום, המפסיד בפולמוס הרעיוני מתחיל להגדיר את עצמו במונחי הצד השני ולהתחרות על התאמתו אליהם. אם, למשל, אנו מאמצים את הגדרות השמאל למונחים כמו 'דמוקרטיה מהותית' או 'הפרדת רשויות', הפסדנו עוד לפני שהתחלנו. אם דמוקרטיה היא במהותה "הגנה על זכויות האדם", אזי עליונות בית המשפט בכל תחומי הכרעות הכנסת והממשלה מבטאת "תפיסה ראויה של הפרדת רשויות" – כדברי אהרן ברק. כל שנותר אז לימין הוא לנסות להתקשט בעצמו בשמירת "זכויות אדם", או להודות שאינו דמוקרטי.
למזלנו, לא זה המצב. מדובר בהגדרות קלושות וחסרות תוקף. אבל יש להבין מדוע, ויש ללמוד וללמד את ההגדרות הראויות, נימוקיהן ושלל צידוקיהן. אחרת הימין יאבד את התוקף המוסרי של השקפותיו ואת הלגיטימציה הפוליטית שלו, ולבסוף, גם אם ייבחר, יבצע את מדיניות השמאל.
במאבק האינטלקטואלי הזה, הימין מצוי היום בעמדת נחיתות ברורה. יש לקוות שמכנס השמרנות תצא גם התובנה שפוליטיקה איננה רק מאבק על תקציבים, בחירות ושליטה במשרדי ממשלה, אלא גם מאבק של רעיונות, מושגים והגדרות, שעומד בלב ליבה של העשייה הפוליטית.
