יש לי יותר מתחושה שגם בכירים בליכוד היו שמחים לראות את המחאה נגד בנימין נתניהו הולכת ומתגברת ואת המפגינים צובאים על לשכתו בירושלים ומחישים את נפילתו. אבל זה לא יקרה, כאמור. ראש הממשלה הצליח לנטוע ספק בקרב בוחריו בכוונות האמיתיות של המשטרה והפרקליטות. בואו נתחיל מזה. נתניהו הוא אבי הדיכוטומיה הפוליטית. הוא מחלק את העולם לפי טובים ורעים, שחור ולבן, ימין ושמאל. לפעמים הוא מצליח להזיז כוחות תומכים ומתנגדים מצד לצד, ולתייג אותם בצד הנוח לו.
המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה לא היו מזוהים פוליטית אצל ראש הממשלה עד הרגע שבו הם החלו לחקור אותו ברצינות. גם אז נתניהו נזהר. הוא העביר אותם בהדרגה למחוזות השמאל המשוקץ. קודם רוני אלשיך, מני יצחקי והמשטרה, אחר כך שי ניצן והפרקליטות, אבל הוא עדיין נזהר עם היועץ המשפטי לממשלה. אחרי שהוגש כתב החשדות הפך נתניהו את כולם למקשה שמאלנית אחת, זרוע של התקשורת, האקדמיה וכל האליטות האחרות המבקשות את נפשו.
בעניין הזה נתניהו נחל הצלחה גדולה. הימין הקשה האמין בו ונשאר איתו, ואפילו החריף את המסרים נגד מערכות החוק והמשפט. הימין הרך הביע ספקות פה ושם, ועדיין יש שם בכירים שתוקפים את מעשיו של נתניהו. אפשר לשמוע את דן מרידור, לימור לבנת, גדעון סער ואחרים, אבל רוב האנשים נשארו עם נתניהו בבחירות, ונראה שגם אחריהן. יש לכך סיבות שונות ומגוונות. הציבור, גם בימין המתון, לא משוכנע בחומרת התיקים נגד נתניהו, ולא בדיוק מבין או רוצה להבין מה הוא עשה, ולאן הוא עלול להוביל את המדינה. גם המצב הכלכלי, הביטחוני והחשבונות ההיסטוריים נגד השמאל משחקים כאן תפקיד. גם מי שכועס על נתניהו זועם יותר על התקשורת, ולכן מתייצב לצידו.
משום כך הימין הרך הזה לא מגיע להפגין נגד נתניהו. משום כך מפלגת כחול־לבן, על ההנהגה המרשימה שלה, לא הצליחה להעביר אליה את הימין במהלך הבחירות, ולא רואה ברחבת מוזיאון תל־אביב. במקום לגייס את הימין, כחול־לבן כיסחה מפלגה חשובה והיסטורית והקימה על חורבותיה מפלגת מרכז, שאם היא תישאר חתיכה אחת גם אחרי הבחירות – אני מוכן להפוך לפאזל.
"סימנו אותי"
מדי פעם במהלך הדרך נתניהו מאתר סכנות, ואז הוא חוזר בו. זה מה שקרה עם חוק החסינות החדש. ראש הממשלה זיהה אי־נוחות ציבורית גוברת שחלחלה גם לכנסת ותפסה כותרות. הוא הבין שחוק חדש בתוקף הנסיבות נתפס כמו חוק פרסונלי שנתפר לפי המידות הפליליות שלו, כפי שהסתמנו בכתב החשדות. זה כבר יותר מדי. צריך לפרק את המוקש. נתניהו משתמש לכן בחוק החסינות הקיים, מתוך הנחה שיש בו מספיק סעיפים תומכים שיכולים לדחות או אפילו לבטל בהמשך את ההעמדה שלו לדין. אני שומע שגם איל ינון, היועץ המשפטי של הכנסת, מייעץ למקורבי נתניהו בסיפור הזה.
ואם נתניהו יורד מהחוק הפרסונלי, למה מקורבו ח"כ מיקי זוהר מעלה אותו? רק כדי להשאיר אותו כאיום בקנה הפרלמנטרי ואז החוק הקיים ייראה כמו פשרה. זו המשוואה העצובה: חוק החסינות הקיים פלוס פסקת ההתגברות שווה חילוץ ממשפט.
מי שדיבר עם נתניהו בימים האחרונים גילה אצלו איבה עצומה למערכת המשפטית. זהו ראש הממשלה הראשון בתולדות המדינה שרואה את נציגי החוק כאויבים אישיים, מעבר לכל השיוך הפוליטי שהדביק להם. מי שמציע לו ללכת לשימוע ובהמשך למשפט כדי להוכיח את חפותו מקבל תנועת יד חדה ומבטלת. נתניהו טוען שלא יתנהל מולו שום תהליך משפטי הוגן. הביטויים שהוא משתמש בהם קשים: "קנוניה", "הם סימנו אותי" ו"הם רוצים להוציא אותי מהמשחק", אומר נתניהו על מנדלבליט, ניצן וכל האחרים.
על מערכת היחסים הזו בין הרשויות ובין נבחרי הציבור שאליה הידרדרנו, עוד נשלם מחיר כבד. אנחנו משנים לרעה את סדר היום ועושים דה־לגיטימציה למערכות החוק רק משום שנתניהו נקלע לצרה פלילית. ומי שפוגע כך במרקם הדמוקרטי, שלא יתפלא אם המבנה כולו יתמוטט, אחרי שציבורים שלמים יחליטו שהם לא נותנים אמון בשופטים, בפרקליטים ובשוטרים, בדיוק כמו ראש הממשלה שלהם. ההפקרות קיימת, הכאוס בדרך, והלוואי שנתבדה.
ובינתיים, כל מי שמנסה היום לעמוד בדרכו של נתניהו במאבק נגד כוחות הרשע שהוא רואה מול עיניו נחשב כבוגד. גדעון סער הוא האיש השנוא ביותר ברחוב בלפור, ולא מהיום. בימי הפריימריז של הליכוד בתחילת פברואר התגייסה כל הלשכה של נתניהו כדי לעבוד נגד סער. הם נחלו כישלון חרוץ וסער נבחר במקום הרביעי ברשימה. עכשיו רק גבר שם הזעם, אחרי שסער העז לצאת נגד חוק החסינות החדש. "המשטרה חטפה את נתניהו ואתה בא ונותן לה גיבוי", הסביר אחד המקורבים את הכעס על סער.
סער לא יהיה שר בממשלה ולא סגן שר. מבחינת נתניהו ומקורביו לא מגיע לו דבר וחצי דבר, רק עונש. בימים הקרובים יסגור נתניהו את הקואליציה שלו, ולא כדאי להתרשם מדי מהמבוי הסתום, הבעיות הקשות וניסיונות הסחיטה במשא ומתן. הכסף הציבורי אף פעם לא היה בעיה, והוא נתון לחלוקה לכל דורש עיקש. גם החוקים הבעייתיים לכאורה הם לא מכשול אמיתי, כולל חוק הגיוס, שהוא חוק אנטי־גיוס, סיבה לריקודים והפגנות שמחה בכל בית, רחוב וסמטה במאה־שערים.
אחרי שנתניהו יסגור עם השותפות הקואליציוניות באמצע השבוע הבא, הוא יחלק את התיקים לחברים בליכוד. כל מי ששר – יישאר שר. אפשר לברך גם את השרים החדשים בליכוד שיצטרפו לממשלה הענקית שתישבע אמונים בעוד שבועיים: יואב גלנט, אמיר אוחנה, ניר ברקת, ציפי חוטובלי ודודי אמסלם. בהצלחה.
