זמן הצפייה שלי באירוויזיון הסתכם בשתי דקות בלבד, אי שם בין הזמר מאזרבייג'ן לנציג/ת צרפת, אך למחרת טרחתי להתעדכן בתוצאות: קובי מרימי שלנו נחל כישלון חרוץ, תל־אביב זכתה בענק. נבחרת גדולה של בעלי טורים עיתונאיים והגיגנים אלקטרוניים הכריזה שהפקת הענק המתוקתקת בגני התערוכה, "האולימפיאדה של הגייז", היא אות ומופת לניצחון כוחות האור התל־אביביים על פני כוחות החושך בשאר אזורי הארץ. "מפיקי האירוע קיימו בגאון את המסורת הלהט"בית והפכו את הגמר למופע גאווה, תרתי משמע", התמוגגו ב'הארץ'.
עד כדי כך התמוגגו, שכבר החלו לגלגל רעיונות פרישה ממדינת ישראל, במסגרת המרד הכללי שהוכרז בשמאל נגד חוק החסינות ופסקת ההתגברות. הצלחת האירוויזיון נסכה בדוברי תל־אביב את התחושה שכבר אין להם צורך במשא הכבד ששמו מדינת ישראל; שזמנה עבר וזמנם הגיע.
אגב, בניגוד לרושם המוטעה, תל־אביב לא מימנה את האירוויזיון. לכל היותר היא אירחה אותו בכישרון על חשבוננו. תקציבי העתק שלו באו כמעט כולם מכיסי משלם המיסים הכלל־ישראלי. תשלומי מס ההכנסה שנגבים בסניפי בנק הדואר בירושלים ובאריאל, כמו גם כספי המע"מ שמשלמים תושבי אשדוד או ירוחם, אפשרו למדינה להקצות השנה לתאגיד השידור הישראלי 650 מיליון שקלים. התאגיד ביקש מהמדינה תקציב נוסף למימון האירוויזיון, ומשסירבה נטל ממנה הלוואה והעביר 110 מיליון שקלים למפיקי האירוויזיון, לא כולל הוצאות אבטחה בסך שישה מיליוני שקלים אשר מומנו ישירות בידי המדינה.
אכן, תל־אביב נושאת בנתח נכבד בהכנסות המדינה ממיסוי ובהעלאת קרנה של ישראל בעולם התיירות, אך היא אינה מקור המזומנים הבלבדי של קופת המדינה, ואף לא נקודת המשען הארכימדית של המדינה עצמה. הטענה כאילו "תל־אביב מפרנסת את החברה הימנית והחרדית", סליחה שאני מצטט שוב מ'הארץ', היא דבר שחץ כעור, כמו גם האיום של איש העסקים איזי שרצקי להפסיק לתרום לקריית־שמונה במחאה על חוק החסינות. מה הקשר בין חוק החסינות לקריית־שמונה? ואם בכל זאת יש קשר, מה גורם לעשירי תל־אביב להניח שאפשר לקנות בכסף את ערי הפריפריה? רק להם יש עקרונות?
אם תל־אביב אכן תפרוש מהרפובליקה הישראלית, רון חולדאי ייאלץ להקים צה"ל משלו וכור אטומי משלו כדי להגן על העיר מפני האיראנים והפלסטינים שאינם מבחינים כאן בין כוחות אור לכוחות חושך. קשה לראות אותה עומדת בנטל. היא לא תשרוד בלי מעטפת המיגון הטריטוריאלית והאנושית של שאר חבלי הארץ. לאורך ימים היא גם לא תשרוד בלי כיפת הברזל התרבותית שלהם. העיר העברית הראשונה זקוקה לקריית־שמונה לפחות כפי שקריית־שמונה זקוקה לה, גם אם כרגע נדמה לה שהיא יכולה ומוכרחה להסתדר לבד.
תל־אביב, בעיני קנאי העיר שיכורי הצלחת האירוויזיון, היא כרך מגה־ליברלי על טהרת הערכים המיובאים מעבר לים; עובדת ומבלה שבעה ימים בשבוע, אוכלת חמץ בפסח ושרימפס בליל תשעה באב, אמרגנית מצעד הגאווה הגדול בעולם, מאירה פניה למהגרים אפריקנים ומחמיצה אותם לשכנים מבני־ברק, וכמובן נושאת נס המרד נגד השליטה היהודית בחברון, שילה והר הבית. לכאורה כבר אין לה עוד חלק ונחלה עם שאר שותפיה ההיסטוריים למיזם הציוני. אבל כמה זמן עוד תוכל להתרחק מהם בלי לשלם מחיר כבד מנשוא על התבוללותה התרבותית? עד מתי תצליח לשמור על שארית עבריותה תוך כדי התנערות מתעצמת והולכת ממורשת ישראל וזעקות הדתה?
"תל אביב תהיה ז'נבה/ לשתיהן סיסמה אחת", הצטחקק אלתרמן ב־1934, אבל תל־אביב 2019 שוכנת כבר הרבה מעבר לז'נבה הקטנה והסולידית של הימים ההם. היא אמסטרדם החדשה, ברלין של המזרח התיכון, סן־פרנסיסקו דוברת עברית. כל עוד היא חלק ממדינת היהודים הישנה וחולקת עימה את חוויות הלאום, היא עדיין בפנים, אך אם תתעקש להתנתק, תישאר בסוף עם מצעדי גאווה, אירוויזיונים, מדונה וקנאביס לא־רפואי. האוטונומיה התרבותית האדוקה שלה תהפוך אותה לגטו גוש־דני מפואר אך נטול יהדות, העיר הלועזית הראשונה במדינת ישראל המתחדשת.
"מי שעורק מתל אביב עורק גם מהמולדת", צעק ראש עיריית תל־אביב שלמה להט (צ'יץ) על נוטשי עירו במלחמת המפרץ. היום תל־אביב עצמה עורקת.
