פרופסור דניאל פרידמן הוציא לאור ספר חדש, 'קץ התמימות', שמשלב בין שני ספריו הקודמים, 'הארנק והחרב' ו'לפני המהפכה'. זהו מסמך אינסופי המשתרע על פני 943 עמודים, אולם בימים טרופי משפט אלו מדובר בחומר קריאה חיוני לכל אזרח, תהא אשר תהא דעתו על חסינות נתניהו ופסקת ההתגברות. פרידמן מגולל בו באופן קולח את הביוגרפיה המשפטית של הארץ הזאת, ובמידה רבה מסביר כיצד נקלענו להתכתשות העכשווית המרה בין חסידי עריצותה של מערכת המשפט לנפגעי העריצות.
אחת ההארות שלי בספר הייתה בפרק על מלחמת יום הכיפורים, עניין רחוק לכאורה השייך לימים שבהם השופטים שפטו והממשלה משלה. אין ספק שהמחבר עצמו לא התכוון לרמוז באמצעותו מאומה לדילמות המשפטיות של ימינו אלו. הוא רק מפענח בו לתומו, ובקיצור נמרץ, את תעלומת הכרעותיה של ועדת החקירה הממלכתית שקמה לאחר המלחמה: היא הדיחה את הרמטכ"ל דוד אלעזר, את ראש אמ"ן אלי זעירא ואת אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן, אך פטרה בלא כלום את בכירי הדרג המדיני גולדה מאיר ומשה דיין. האבחנה החדה הזאת גרמה במשך שנים רבות פליאה רבה והתמרמרות, והנה בא עכשיו פרידמן ומנמק אותה כדבעי.
שר המשפטים לשעבר מזכיר לנו כי זמן קצר אחרי המלחמה, כשהוועדה עדיין ישבה על מדוכת חקירותיה, התקיימו בארץ בחירות כלליות. המפלגה של גולדה ודיין ניצחה בהן, כאילו מאומה לא קרה ב־6 באוקטובר 1973, ואף הצליחה להקים במהירות יחסית ממשלה חדשה. "אין זה תפקידה של ועדת חקירה לתקן תוצאות של בחירות או לשמש להן תחליף", מסכם פרידמן בפשטות. כלומר, אם ציבור הבוחרים החליט למרות המלחמה הנוראה שהוא חפץ בהמשך שלטונם של גולדה ודיין, אפילו ועדה בראשות נשיא בית המשפט העליון (שמעון אגרנט ז"ל) לא תתיימר להיות חכמה ממנו. העם אמר את דברו, נקודה.
גם ב־2019 העם אמר את דברו: בנימין נתניהו נבחר להנהיג אותנו פעם נוספת, למרות פרסום כתב החשדות נגדו ערב פתיחת הקלפיות. אמנם יש אי־אלו הבדלים בין המקרה שלו למקרה של גולדה ודיין, אך לאו דווקא הבדלים מובהקים. כתב החשדות החמור בא לעולם אחרי שנתיים של חקירות נמרצות, והן שכנעו חלק גדול מהציבור שאם חוקרים כל־כך הרבה, סימן שיש בעיה בהשגת ראיות. עם ישראל ברובו הגדול חושד כי נתניהו נפל קורבן לטהרנות של הפרקליטות והמשטרה, ושאולי אף גירדו נגדו האשמות מן הגורן ומן היקב. הוא מעדיף שכתב האישום נגד ראש הממשלה יתברר רק אחרי סיום תקופת כהונתו, אם בכלל.
זמן קצר אחרי הבחירות כתבתי פה ש"אזרחי ישראל, בשבתם כחבר מושבעים, פסקו זה עתה שאין עניין לציבור בהעמדתו לדין בנסיבות מעורפלות אלו, גם אם אינו טלית שכולה תכלת". כעבור כמה ימים נכתבו מילים דומות להפליא על ידי הפרשן הוותיק סבר פלוצקר, שמן הסתם הטיל לקלפי פתק שונה מהפתק שלי. ציטוט: "ניתן לראות בתוצאת בחירות 2019 סוג של זיכוי לנתניהו על ידי הרוב בחבר מושבעים הכי גדול, הלא הוא הציבור… רובם לא מצאו לנכון לפסוק שהחשדות מספיק חמורים ומבוססים כדי לפסול את נתניהו מכהונת ראש ממשלה נוספת. החלטתם לא מהבטן; היא רציונלית, לגיטימית ונשענת על פרשנות לכתב החשדות" (ידיעות אחרונות, 24.4.19).
כידוע, היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות גורסים אחרת. אפשר להתייחס אל עמדתם העיקשת כאל דבקות מתבקשת של אנשי חוק במיצוי הדין עם מנהיגים מושחתים, אך קשה לעשות זאת למקרא הסבריו של פרקליט המדינה לפיהם ראש הממשלה נבחר להיות שפן הניסויים של תקדים משפטי בענייני הקשר שבין פוליטיקאים לתקשורת. "כל תקדים משפטי חייב להתחיל בנקודה כלשהי", הסביר עו"ד שי ניצן למקור ראשון בערב חג העצמאות, וקומם עליו עוד יותר את אוהדי נתניהו. אמנם קשה להתלהב מכל תוכניות החקיקה שלהם לנרמול בג"ץ, אך מחלקן לא יהיה מנוס לצורך הצלתה של מערכת המשפט מציפורני עצמה.
בחירות 2019 יצרו את התנאים הפוליטיים לניתוח המכאיב הנדרש ממילא ביחסים שבין מערכת המשפט לשאר העולם, בלי שום קשר לתיקי נתניהו. התיקים הללו רק חוללו אפשרות נדירה לשים סוף־סוף קץ לרודנות הבג"צית הממושכת. לא הגיוני לוותר עכשיו על הזדמנות הפז הזו בגלל איומי המרידה החצופים משמאל, או החשש מלהצטייר כאתרוגן של נתניהו. זהו סיפור גדול פי כמה מנתניהו. אם הוא יצליח להקים ממשלה חדשה בשבוע הבא, הימין הפרלמנטרי יצטרך להפשיל שרוולים עוד הקיץ ולגשת במרץ למלאכת החקיקה שתחזיר את בג"ץ לממדיו המקוריים בעידן שלפני המהפכה. ישראל לא הייתה אז פחות דמוקרטית, היא הייתה דמוקרטית פי כמה. הגיע הזמן לחדש ימיה כקדם.
חוק החסינות ולפיד
דניאל פרידמן אינו שר המשפטים הלא־ימני הראשון שהתקומם נגד עריצות בג"ץ. חיים רמון התקומם אף הוא עד שסולק באמצעות תעלול הפללה, ויוסף (טומי) לפיד המנוח התקומם כבר במאה שעברה. בספר הגיגיו "עוד אני מדבר" (1998) מאזכר לפיד את האופן שבו בוטלה בבג"ץ החלטת הכנסת להעניק חסינות לרפאל פנחסי מש"ס. אף שלפיד המנוח לא נודע כחסיד ש"ס נלהב הוא בכל זאת כתב את משפטי המחאה הבאים נגד אהרן ברק: "בכוח האוטוריטה והאינטלקט שלו הוא יצר מצב שכל רשויות המדינה שוות, אבל הרשות המשפטית שווה יותר. כאשר לא מצאה חן בעיניו דרך ההצבעה של הכנסת בנושא חסינותו של ח"כ רפאל פנחסי, הוא אילץ את הכנסת להצביע מחדש וכך שבר את העיקרון שהכנסת ריבונית לעשות כראות עיניה… התערבותו הכוחנית של בית הדין הגבוה לצדק בכל מערכות החיים הציבוריים שלנו ערערה את האיזונים שעליהם מבוסס שלטון דמוקרטי" (עמ' 63־62). 
