מספרים על עם שבמשך שנים נהג לחגוג את ל"ג בעומר במסורת של הדלקת מדורות, הכנת תפוחי אדמה, שרפת תמונות של צוררים וגנבת שוקו ולחמנייה בדרך הביתה. עד שיום אחד קמו כמה נודניקים והחליטו שזהו מנהג לא אקולוגי, שיש להוציא דיבתו רעה ולהחליפו בטיולי עששיות. ויקום יותם הזמרי ויחליט שאין הדבר מקובל עליו, ויצא נגד קהילתו ויערוך מדורה לבנו ויסתבך.
הכול התחיל בהודעת ואטסאפ. "בהסכמת ועד הגן, ועקב מזג האוויר ומתוך דאגה לאוויר שנושמים ילדינו, החלטנו לחגוג את ל"ג בעומר במסיבת פנסים כיפית. נפגשים מחר בגן השעשועים מול הגן. להביא פנס והרבה מצב רוח טוב. בברכה, צוות גן עלי כותרת".
מה הכי עצבן אותי בהודעה הזאת? הצביעות. אני מסכים שמדורות מזהמות את האוויר, אבל בחייאת, רוב האנשים בגן הזה מגיעים לאסוף את הילדים שלהם בג'יפים עם מנוע שלוגם תחנת דלק שלמה ביומיים. ומה זה בכלל "מסיבת פנסים"? איך מכינים תפוחי אדמה עם טעם של עשן במסיבת עששיות? וכמה שנים לדעתכם יחזיק חג שהשיא שלו הוא ללכת עם עששית בחושך? זה מאוד טרנדי ללכלך על מדורות, אבל שיהיה ברור לכולם שאם מבטלים אותן – בתוך עשר שנים ל"ג בעומר הופך ליום ירושלים, שאף אחד כמעט לא חוגג.
אבל לא עבדכם הנאמן ייתן לאש המסורת להתחלף בפנס ועששית. עם כל הכבוד לצבועי הג'יפים, העולל שלי יזכה למדורה כשרה למהדרין. אני לא מוכן שהוא יגדל בעולם שלא אוספים בו עצים במשך שבועיים בכמות שיכולה להספיק כדי לבנות את לונדון של אחרי השרפה הגדולה. אני לא מוכן שהוא יגדל בעולם שלא חופרים בו בור שבוע לפני ל"ג בעומר, ושומרים עליו במשמרות מתחלפות כי ברור שהנבלות של ו'2 ינסו לכסות אותו. אני לא מוכן שהעולל לא יזכה למות מעייפות מול המדורה אבל בכל זאת לחכות לזריחה כי הבטיחו שנשארים עד הבוקר. אני לא מוכן שהעולל לא יזכה לשבת עם דורית סגנית מלכת השכבה מול המדורה ובטעות הידיים שלהם ייגעו זו בזו, מה שאומר שהם חברים כי היא לא הזיזה מהר את היד.
בקיצור, שום עששיות ופנסים. סחבק מרים מדורה.
יחי הפרטיזנים
בשלב הראשון יצאתי לסיבוב איסוף עצים. כידוע, יש לפתוח במנהג היהודי של גנבת עגלת סופר, אך עקב היותי פחדן החלטתי לוותר ולהסתפק בנוהל גנבת עצים מאתרי בנייה. כשהיינו ילדים היינו נכנסים לכל מיני אתרי בנייה בעפולה ומגלחים משטח או שניים או שבעים, אבל היום זה פחד אלוהים להיכנס לאתרים האלה. בכל ארבע דקות בממוצע מת פועל באתר בנייה. אז הייתי צריך לעשות את זה ממש מהר, ולהסתכל למעלה לוודא שלא נופל עליי משהו במהלך כל האירוע. חוץ מזה, אני כבר אדם מבוגר, והדבר האחרון שאני צריך הוא ידיעה בחדשות ברוח "איש התקשורת יותם זמרי נעצר בחשד שגנב שני גזעים וקרש מדניה סיבוס".
בקיצור, עשיתי את העבודה והשגתי ארבעה קרשים ובוק (ככה קראנו לגזעים בעפולה, וככה זה יישאר). בשעה שבע הכול היה מוכן. הרגשתי כמו פרטיזן שיוצא ליער כדי לקיים מצווה יהודית בסביבה עוינת. השארתי את שירן לשמור על התאומים בבית, נשקתי על לחייה, חיבקתי אותה חזק ואמרתי לה שאם אני לא חוזר בתוך שעה – כנראה אני קצת מתעכב ואחזור בתוך שעה ורבע. יצאנו העולל ואני, חמושים בקרשים, בשני תפוחי אדמה עטופים בנייר כסף ובתמונה של הדמות הרעה מהסרט "הדרקון הראשון שלי". אני הצעתי לעולל לשרוף תמונה של היטלר, אבל הוא דווקא חשב שהשפם שלו חמוד.
בעבודת הכנה מוקדמת חפרתי בור בחלקת אדמה פנויה שאיתרתי. הדרך לשם לא הייתה קלה. את הקרשים הסתרתי בשקית זבל, ונמנעתי מליצור קשר עין עם עוברים ושבים. הדבר האחרון שחסר לי הוא שמישהו יבין שאני בדרך להדליק מדורה, ויתחיל בלגן. אך אבוי, מי זה מולי? גיא השכן. שנים אני מטפח את דמות האנטיפת כדי להימנע משיחות עם אנשים שגרים לידי, אך גיא גבר־גבר אז נשברתי. מה קורה, לאן הולכים, הוא שאל. סתם עושים סיבוב, עניתי לו. אחלה, תהנו, הוא אמר, ושמור לי איזה תפוח אדמה, יא נקניק.
סמכתי עליו שהוא ישמור את הסוד שלנו, למרות שאתם יודעים איך זה, בתקופות קשות בהיסטוריה אנשים מכרו גם את הקרובים שלהם כדי למצוא חן בעיני השלטונות.
האויב האקולוגי
הגענו לבור עייפים ומזיעים, סידרתי פירמידה קטנה מקרשים והצתתי אש. קטנה אמנם, אך בולטת לאללה בעולם העששיות. זרקתי שני תפוחי אדמה פנימה ואמרתי לעולל ליהנות כל עוד הוא יכול. העולל התרגש מהאש ושאל למה לא הזמנו חברים. אסור שאף אחד ידע על מה שעשינו כאן, השבתי. כשרכב חולף האט לידנו שלחתי את העולל להסתתר מאחורי השיח, ואמרתי לו שלא משנה מה קורה – הוא לא יוצא החוצה. הרכב המשיך, והחלטתי להשליך לאש את כל העצים שאספתי. אין זמן לבזבז.
כשהוצאתי את תפוחי האדמה הם היו רכים רק למחצה, אבל ברגעים קשים אוכלים הכול, זה לא הזמן להתפנק. האש החלה לדעוך, והעולל התחיל לשיר את השיר על "בר כוייבה" שהוא למד בגן. אמרתי לו שיוריד ווליום אם הוא לא רוצה שיתפסו אותנו. מי יתפוס אותנו, הוא שאל. האקולוגיים, עניתי, האקולוגיים.
אחרי שעה ורבע המדורה דעכה. לימדתי את העולל כיבוי צופי למרות שהייתי בצופים רק שבועיים, וידאתי שאין עשן ואין אש, אספנו את הציוד והתחלנו לצעוד בחזרה הביתה. אך אבוי, חגית, ראש הוועד של גן עלי כותרת, הגיחה פתע פתאום. תראו את מי אני רואה פה, היא הקדימה. מה שלומך, שאלתי בחביבות מינימלית. מה אתם עושים כאן, היא שאלה בעדינות של החוקר של מוסטפא דיראני. סתם עושים סיבוב, אולי ניפול על איזו עששית טובה, ניסיתי להצחיק את המצב. היא חייכה חיוך מריר ואמרה: טוב, שיהיה לכם לילה טוב.
עניתי לילה טוב ודפקתי את הצעד הכי מהיר בהיסטוריה של הצעדים. הצלחתי, הצלחתי, התחמקתי ממנה, זה עבד, היא לא יודעת כלום. ואז קולה של חגית פילח את האוויר: זמרי, יש לך מזל שאני אוהבת את אשתך, למה על פחות ממדורות העברתי אנשים גן. השפלתי מבט ונשאתי את העולל הישן הביתה. איך היה, שאלה שירן בהתרגשות כשנכנסתי. היהדות ניצחה, עניתי, אבל אני הפסדתי. אה, כן, וחגית כנראה תתקשר מחר.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
