לפני יותר מארבע שנים, רגע לפני בחירות 2015, כתב הפרשן הפוליטי של הארץ, יוסי ורטר, את הדברים הבאים: "נציגי הליכוד שמסיירים מדי יום, חשופים בצריח, בין הסניפים והפעילים, חוזרים בערב לבסיסיהם כמי שחוו פיגוע טראומטי. הם מתארים קריסה. הציבור חש רוויה מנתניהו. אבל הקמפיין שמנוהל, מנווט ומוכתב לפרטי פרטים מן החמ"ל במעון הרשמי אינו מכיר במציאות המטרידה הזו. נתניהו מוחדר שוב ושוב לגרונם של המצביעים, כמו היו אווזים בחוות פיטום".
והנה, אללי, אחרי שתי מערכות בחירות שבהן נתניהו ניצח ובגדול, בטורו בשבוע שעבר כינה ורטר את ראש הממשלה החביב עליו במיוחד בתארים הבאים: שקרן פתולוגי, קמצן חולני, חמדן סופני, שקרן, כזבן. במקום שנתניהו יהיה קבור בפח האשפה של ההיסטוריה, ורטר מתפלש בפח האשפה של ההיסטריה.
נחום סוקולוב, המכונה לעתים "אבי העיתונות העברית המודרנית", מתואר בלקסיקון הספרות העברית החדשה כמי ש"שקד על ביסוסה של אתיקה עיתונאית שבמרכזה חתירה לאמת ולדיוק, תוך הימנעות מסנסציוניות צעקנית לשמה".
סוקולוב עצמו ניסח את חזונו לגבי העיתונות העברית כך: "הייתי רוצה שהעיתונאות תחזור לאמות המידה הנעלות של אמת ודיוק. חדשות ללא משוא פנים, שאינן 'צבועות' בדעות קדומות או באינטרסים, מקנות השכלה וידע. עיתונאות הכתובה בחופזה ואינה מדייקת, נתפסת להגזמות, או לדברים שלא היו ולא נבראו. אמנם, היא עשויה להיות מעניינת כרומן בלשי, אבל היא מטעה ונושאת בחובה את חיידקי הניוון".
בהתחשב במה שקראתם לפני כמה שורות על "פרשנותו" של ורטר לגבי נתניהו, כמה ישעשע אתכם לשמוע שהוא התבשר ממש השבוע על זכייתו בפרס סוקולוב לעיתונות?
טוב, האמת היא שזה לא משעשע בכלל. כי "פרס סוקולוב" – הניתן מטעם עיריית תל־אביב לעיתונאים מצטיינים – הפך למועדון שמאל סגור. קבוצה קטנטנה ומוגדרת פוליטית היטב מעניקה לחבריה פרסים, וחוזר חלילה.
עד כמה מדובר במועדון סגור? הזוכה השנייה שהוכרזה השבוע היא רוני לינדר, כתבת הבריאות של דה־מרקר. אין לי מילה רעה לומר על לינדר. היא מכסה תחום חשוב, בצורה מקצועית והגונה. אבל העניין הוא שבדיוק כמו ורטר, היא כותבת בעיתון השייך לקבוצת הארץ, שמהווה נתח קטן משוק העיתונות המודפסת בישראל. האם לדעתכם מדובר במקרה פלאי, שבו התברר לחבר השופטים הנכבד כי שני עיתונאי הפרינט המוצלחים בישראל השנה משתייכים לאותו עיתון לא גדול במיוחד?
אם כבר הזכרנו את חבר השופטים, האם יפתיע אתכם לשמוע שאחד מהחמישה, רביב דרוקר שמו (שגם זכה בפרס בעצמו בשנת 2011, כמה לא צפוי), אוחז בטור דעה שבועי בעמודים הראשונים של – נראה אם תנחשו – הארץ?
האם תיפלו מהכיסא אם נספר לכם ששני אנשי העיתונות המודפסת שזכו בפרס סוקולוב מיד אחרי הבחירות הקודמות (שבהן נתניהו היה אמור להפוך לזיכרון רחוק, לפי ורטר), היו עמוס הראל וגידי וייץ, שניהם – תחזיקו חזק – מהארץ?
אל דאגה, הבחירה בעיתונאי שמאל מובהקים לחתני פרס סוקולוב וכלותיו אינה אקסקלוסיבית לשנים של אחרי בחירות, כמעין פרס ניחומים קולקטיבי. כדי למצוא ברשימת הזוכים עיתונאי ימין מובהק צריך לחזור במנהרת הזמן יותר מעשר שנים לאחור: ב־2008 הוענק הפרס לאורי אליצור ז"ל. התמזל מזלו ובדיוק באותה שנה השמאל חש כנראה קצת יותר בטוח בעצמו, עם ראש ממשלה כאהוד אולמרט. בעשור הזה, כשנתניהו והימין בשלטון וקץ הדמוקרטיה מרחף מעל כל טור ומצווח מכל מיקרופון רענן, השורות הצטופפו ומי שמקבלים את הפרס הם אנשי שמאל מובהקים או לכל הפחות בלתי מזוהים עם הימין, חלילה.
הנה שמות מקצתם: יגאל סרנה, גיא רולניק, שאול אמסטרדמסקי, אילנה דיין, קרן נויבך, יואל מרקוס, רונן ברגמן, נדב איל. תגידו, אנשי פרס סוקולוב, קלמן ליבסקינד לא ראוי לפרס על תחקיריו הרבים? עמית סגל לא זכאי לפרס על חשיפותיו וניתוחיו? בועז ביסמוט, העיתונאי הישראלי שהגיע לכל חור בעולם? אה, זה חייב להיות מהארץ. אז ישראל הראל לא יכול להילקח בחשבון על מפעל חייו העיתונאי?
כנראה שלא. הפרס השני בחשיבותו בישראל בתחום העיתונות – הראשון הוא פרס ישראל לעיתונות – נחטף בידי חבורה שהחליטה שממש לא מעניינים אותה ערכים שאמורים להיות בסיסיים בעולם העיתונות: הוגנות, אתיקה, מראית עין או חוש מידה. מהמקפצה, מה שנקרא.
לצד פרס סוקולוב, מחולק מדי שנתיים "פרס דוש לקריקטורה". ב־2015 זכה בו קריקטוריסט ישראל היום, שלמה כהן. באתר העין השביעית ציינו בכתבה שסיקרה את הטקס כי "לזכותו של כהן ייאמר כי הוא אכן היה מוכן לקחת על עצמו את התפקיד הקשה, הלא נוח, של נציג ישראל היום בטקס פרסי סוקולוב". כמה מעוות, מוטה וגרוטסקי יכול להיות טקס שבו נציג העיתון הגדול בישראל מרגיש לא נוח, חריג, כמעט מוקצה?
בתחילת השבוע פורסם בהארץ טור שכותרתו "ואם מדינת תל־אביב תפרוש מישראל". הכותב, רוגל אלפר, תהה אם יש למדינת תל־אביב "סיכוי להפוך מאפשרות שנשמעת דמיונית למדי, הזויה אפילו, לדבר רציני וממשי". אז נציגות באו"ם עדיין אין למדינת תל־אביב. גם לא שגרירים, דגל או המנון (אולי בעצם יש, "אשליות" של נסים סרוסי). אבל אל ייאוש, חברים. פרס לעיתונות שמאל קיצונית כבר יש לכם. גם זו התחלה של ריבונות.
