פורסם לראשונה במקור ראשון, תשע"ב
בית המשפט לא אמר שאהוד אולמרט הוא נקי כפיים ובר לבב שלא נמצא רבב על בגדו, לא מדובר בדרייפוס. לא צריך להיות חוקר משטרה או פרקליט מחוז כדי לדעת שהמשפטים והתיקים וההאשמות שמלווים את אולמרט לכל אורך הקריירה שלו, ושמכולם לבסוף זוכה או לפחות לא נענש, הם לא עשן בלי אש. זה לא מקרה או התנכלות אישית שהתיקים והחשדות רודפים דווקא אחריו ולא אחרי בני בגין, למשל. אולמרט לא היה עובר את מבחן "יצאת צדיק" של חיים הכט.
ובכל זאת, בצדק הפך אולמרט השבוע מנאשם למאשים. זיכויו מן ההאשמות הכבדות שהוטחו בו, והעונש הקל כנוצה שהוטל עליו השבוע על העבירה האחת והיחידה שהורשע בה, היו מכת פטיש מהדהדת שדורשת מהפרקליטות ומכל מערכת המשפט לעשות חשבון נפש, לבקש סליחה ולומר טעינו. הפרקליטות צריכה לבקש סליחה גם מאולמרט, אבל בעיקר מהציבור הישראלי, מהפוליטיקה הישראלית ומהדמוקרטיה הישראלית.
לא, אני לא שותף להשקפה המוטעית שהפרקליטות חייבת להיות קבלן הרשעות, וכל זיכוי של נאשם הוא כישלון שלה. ההפך, בעיניי העובדה שיש בישראל שיעור גדול כל כך של הרשעות היא דווקא כישלון של המערכת. אבל כאן הפרקליטות הפילה בטענות שווא ממשלה נבחרת.
עקרון השוויון לפני החוק, האומר שדין נבחר ציבור כדין כל אזרח, יפה מאוד בתיאוריה אבל נתקל בקשיים גדולים במבחן המעשה. כי כאשר הפרקליטות מחליטה להגיש כתב אישום נגד אזרח, זו מבחינתו התחלת הדרך. לעומת זאת, כשהיא מגישה כתב אישום נגד נבחר ציבור, זה סוף הדרך. כשמדובר בנבחר ציבור, הפרקליטות היא גם התובע, גם השופט וגם התליין. ברגע שהוגש כתב אישום האיש נדרש לעזוב את תפקידו, וברוב המקרים בזה מסתיימת הקריירה שלו. עד שיסתיים משפטו יעברו שנים שבהן המערכת הפוליטית משתנה וזורמת בלעדיו, כך שמבחינתו ומבחינת בוחריו השאלה אם בסוף התהליך הוא יזוכה או יורשע, ירצה שלושה חודשים של עבודות שירות או ייכנס לכלא לשנה, היא כבר שאלה משנית. חלב שנשפך מזמן.
וכאשר מדובר לא בסתם איש ציבור אלא בראש הממשלה, השאלה נעשית חריפה פי אלף – כי התפטרות ראש הממשלה היא הפלת הממשלה כולה. באופן אישי, אני מודה, שמחתי מאוד על נפילת ממשלת אולמרט, אבל אסור היה לי לשמוח כי מן הבחינה הדמוקרטית זה בלתי נסבל שהיא נפלה בדרך הזו. בלתי נסבל שממשלה שנבחרה בידי כלל הציבור תופל בידי קבוצה קטנה של שניים־שלושה אנשי פרקליטות שלא נבחרו מעולם, שהדיונים וההחלטות שלהם נעשים הרחק מעיני הציבור, ושאף אחד לא יכול לבקר את שיקול הדעת שלהם או אפילו לדעת מתי ואיפה ואם בכלל מתקיימים דיונים בעניין, ומי ומי משתתפים בהחלטה.
ההליך הזה בנוי על ההנחה שאותה קבוצה קטנה של שניים־שלושה אנשים היא חבורת מלאכים מעולה שאין שום ספק ביושרתה ובטיב שיקול הדעת שלה, שאיננה מושפעת משום שיקולים זרים פוליטיים או תקשורתיים, ושלאנשיה אין שום יצרים אישיים. אבל אם קיימת בעולם קבוצה נפלאה כזו, אין צורך בדמוקרטיה ולא בממשלה. שתנהל היא את המדינה. כל החשיבה הדמוקרטית בנויה על ההנחה ההפוכה: אנשים אינם מלאכים, לכולם יש יצרים, לכולם יש שיקולים זרים ולכולם יש טעויות מביכות. לא רק פוליטיקאים הם כאלה, אלא גם שוטרים וגם פקידים, גם פרקליטים וגם שופטים. לכן לא ייתכן להפקיד את ההכרעה הפוליטית המרכזית של המדינה בידי איזושהי קבוצה של אנשים. לכן אם אדם נבחר על ידי הציבור לעמוד בראש המדינה, רק הפה שאסר הוא הפה שיתיר, רק הציבור מוסמך להחליט אם הגיעה השעה להחליף אותו.
עכשיו חוזר ועולה הרעיון שנהוג במדינות אחדות בעולם, על חוק חסינות גורף: ראש ממשלה מכהן לעולם לא יועמד לדין על שום עבירה שהיא. ישפטו אותו רק אחרי שיסיים את כהונתו. ומה אם יתברר שראש הממשלה רצח או אנס? גם אז הוא לא יישפט?
בא השכל הישר ואומר: אל תגזימו ואל תתפלספו. לא צריך חסינות גורפת, צריך חוש מידה וקצת ענווה. אם ראש הממשלה ישחט את שר הביטחון, אין ברירה. תבוא הפרקליטות ותסלק אותו. אבל הרי לא על זה מדובר. בכל העולם החופשי החוק מגביל את תקציב הקמפיין האישי, ובכל העולם החופשי פוליטיקאים מתקשים לעמוד במסגרת המותרת, נכנסים לחובות, ומקמבנים כל מיני שיטות והמצאות לגייס כספים מעבר למותר. זו הפרת חוק, אבל לא רצח ולא גנבה וגם לא שוחד. כשמדובר בעבירות שפוליטיקאי דש בעקביו, לא הפרקליטות תשפוט אותו אלא הציבור.
אין צדיקים בסיפור הזה של אולמרט, לא בצד שלו ולא בצד של הפרקליטות. אבל מערכת משפט שלוקחת לעצמה יותר מדי כוח, מסוכנת יותר מפוליטיקאי לא לגמרי ישר. יתר על כן, כשהמערכת הזו מאבדת את חוש המידה שלה, היא במו ידיה הופכת את הפוליטיקאי הלא ישר לזכאי וצח בעיני הציבור.
