עסקת המאה של טראמפ ממתינה לנו מעבר לפינה, ואף שהיא עשויה לחולל שינוי, אולי אפילו היסטורי, אנחנו לא נותנים לה את תשומת הלב הראויה. אחת הסיבות לכך היא שאנחנו לא יודעים עליה הרבה, ודאי לא את הפרטים, ונאלצים להסתפק בהשערות. זה לא בהכרח רע; העלאת השערות וסיעור מוחות, לפחות באשר לעקרונות התוכנית, יכינו אותנו טוב יותר לרגע חשיפתה.
רוב העיסוק בתוכנית יוצא מתוך הנחה שהיא תהיה עוד "תוכנית שתי מדינות" אמריקנית טיפוסית מהזן שהכרנו בעבר, אבל נראה שהפעם זו תוכנית שונה לחלוטין. ואולי, כפי שיוסבר מיד, היא לא בדיוק "תוכנית שלום" וגם אינה תוכנית להסדר והסכמה בין הצדדים. אפשר בהחלט שהיא תוכנית להכרעה חד־צדדית.
מה שאנחנו כן יכולים להניח הוא שנתניהו הוא ממעצבי התוכנית, והיא על דעתו ובהסכמתו המלאה. עוד אנחנו יודעים שהיא מתואמת תיאום מלא עם המדינות הערביות "המתונות", ובבסיסה עומדת הברית האסטרטגית נגד איראן. הפלסטינים ימצאו את עצמם הפעם מול חזית ישראלית, אמריקנית וערבית רחבה, שתגבה את התוכנית.
עוד אפשר להניח שהעיקרון העומד בבסיס התוכנית הוא הכרה דה־יורה במצב הקיים דה־פקטו. זהו העיקרון המדיני שעמד בבסיסם של שני המהלכים המדיניים המהפכניים של ממשל טראמפ במזרח התיכון עד עתה: העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, והכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן. בשניהם החליט ממשל טראמפ פשוט להכיר במציאות ולתת לה גושפנקה. זה הכול, וזה הרבה מאוד. אם נניח שהעיקרון הזה יעמוד גם בבסיס עסקת המאה, משמעות הדבר היא החלת ריבונות ישראלית על חלק משטחי C, והכרה במדינה־מינוס פלסטינית בשאר השטח. התשובה לשאלה מה יהיה גורלם של "היישובים המבודדים" שייוותרו בשטחים המיועדים לפלסטינים, אם יהיו בכלל כאלה, עדיין לא ברורה.
העובדה החשובה מכול, שממש זועקת דרשני, היא שממשל טראמפ לא מתייחס לסרבנות הפלסטינית ולא מתרגש ממנה. הוא ממשיך ללחוץ על הפלסטינים, לזלזל בהם, למרר את חייהם ולקצץ בתקציביהם, כאילו אינם כלל צד במשא ומתן. הוא אינו מנסה כלל לרצות אותם, או לשכנע אותם לבוא לשולחן. ממשל טראמפ לא סופר אותם, ואפילו ל"סמינר הכלכלי" שהוכרז השבוע כמתאבן לתוכנית הם לא צפויים להגיע.
ייתכן בהחלט שהתכנית מבוססת על סירוב פלסטיני. אין הכוונה לסירוב מהסוג שהכרנו, שמצפים לו גם אצלנו בתקווה ששוב הפלסטינים יצילו אותנו מבלהות השלום. לא, הפעם אפשר שמדובר בסיפור אחר. ממשל טראמפ בונה על כך שהפלסטינים יסרבו. הוא מתכוון להציג את התוכנית ולומר לצדדים: קבלו אותה, הַסכימו לה, חִתמו עליה, וקחו את מה שהיא מציעה לכם – והסכמתו של הצד השני תקנה לו את חלקו גם בלי הסכמת רעהו. כלומר, זו איננה בדיוק תוכנית שלום, אלא תוכנית הכרעה, שבאה לתת גושפנקה בינלאומית למצב בשטח ולהפוך אותו לקבוע וסופי.
ידיעות על כך שממשל טראמפ יטיל סנקציות כלכליות על הצד שיסרב לתוכנית כבר נפוצו. ידיעות על כך שהתוכנית תצא לפועל גם בהסכמת צד אחד בלבד עדיין לא שמענו. אבל את חוסר ההתייחסות והאכפתיות של ממשל טראמפ לתגובת הסרבנות הפלסטינית קשה לפרש אחרת.
"ניתנה לי המשימה לנסות למצוא פתרון בין שני הצדדים", אמר בתחילת החודש ג'ארד קושנר, חתנו ויועצו של הנשיא טראמפ, והביע תקווה "ששני הצדדים יביטו בתוכנית באופן ממשי לפני שינקטו צעדים חד־צדדיים". ינקטו צעדים חד־צדדיים? למה מתכוון המשורר?
נסכם את ההשערה: עסקת המאה בנויה על הסרבנות הפלסטינית. הדבר יוצג כמובן כתוכנית שלום אובייקטיבית, ששני צדדיה יצטרכו לשלם מחיר, אבל זהו רק מסווה למהלך מסוג אחר.
מטרת התוכנית היא מתן גושפנקה בינלאומית להחלת הריבונות הישראלית על חלק משטחי C, רובם ואולי כולם. הדבר ייעשה בגיבוי אמריקני, ערבי ובינלאומי (למעט האיחוד האירופי). הפלסטינים יסרבו, וישראל תקיים את הצד שלה באופן חד־צדדי. לנוכח הסרבנות הפלסטינית, המציאות בשטחי A ו־B תישאר בעינה, כולל סוגיית היישובים המבודדים שייוותרו בשלב הזה לפחות על כנם. האפשרות להכרה פלסטינית במציאות וחתימה שלהם על ההסכם תיוותר פתוחה בפניהם בהמשך, והם יוזמנו לעשות זאת בכל רגע.
זו רק השערה, כמובן, ניחוש פרוע. אין בדברים קביעת עמדה אלא רק ניסיון לנתח את המציאות. בעוד כמה שבועות תוצג התוכנית ונוכל להיות חכמים יותר. בכל מקרה, היא תוצג כתוכנית להסכמה ולהסדר, כתוכנית שלום. נצטרך לקרוא בין השורות כדי להבין למה היא חותרת באמת.
