צל כבד מאיים על המשטר החוקתי בישראל. ההדלפות מהמשא ומתן הקואליציוני מלמדות על רצון לממש מהלך מהפכני נגד מערך האיזונים הנוכחי בין המשפט לפוליטיקה. תחת המצב הנוהג של "משפטיזציה של החיים בישראל", מבקשת הקואליציה העתידית לבצע "פוליטיזציה של המשפט הישראלי".
רוב גדול מבנות הציונות הדתית ובניה תומכים במלוא מאודם בשינויים המוצעים. אי אפשר להאשים אותם באינטרסים אישיים דוגמת ההאשמות המוטחות בפוליטיקאים שמבקשים להימלט מאימת הדין, שהרי גימוד בג"ץ נמצא על הכוונת של המגזר עוד לפני פרוץ תיקי האלפים למיניהם. מבחינת הציונות הדתית, אין מדובר באופורטוניזם רגעי אלא במימוש סדר יום ארוך טווח.
ליחס הביקורתי של דתיים־לאומיים כלפי בית המשפט יש שורשים עמוקים. אחד המקרים הבולטים של אכזבה מגזרית מיושבי גבעת רם נוגע לתוכנית ההתנתקות. בית המשפט לא נזעק להגנת המתיישבים. אדרבה, הוא אישר את חוק ההתנתקות ברוב גדול ואף נקט מדיניות של בית שמאי כלפי המחאה, כשזו חצתה גבול מסוים. כך נוצר "חשבון פתוח" בין הציבור הדתי־לאומי לבית המשפט, שהחלטות נוספות תדלקו אותו במהלך השנים.
ואולם, דומני שהתרופה המוצעת כעת – החלשה של בית המשפט – היא ההיפוך הגמור למה שמתבקש כלקח מסאגת ההתנתקות. אפשר שבעבר, כשהייתה הומוגניות גדולה יחסית ברקע התרבותי של השופטים בבג"ץ, היה מקום לחשוב שהרגישות לציפור הנפש של הציבור הדתי לא נשמעת שם דיה. אבל כיום, לאחר שמונו שישה שופטים חדשים בידי הכוהנת הגדולה של השמרנות הישראלית איילת שקד, יש להניח ששיקול הדעת הקולקטיבי של בית המשפט היה משתנה.
במקום לחזק את המגמה ולשמר את העצמאות של בית המשפט, שחלק מחברבורותיו הליברליות הוחלפו בהשקפות שמרניות, מבקשים השמרנים לגלח את מחלפות ראשו דווקא עתה ולהעביר את הכוח לזירה הפוליטית. זהו קוצר ראות מצד ציבור שהוא מיעוט כרוני בחברה הישראלית. ההתבשמות הנוכחית מהיות הדתיים הגמוניה חדשה מובנת ואף מוצדקת. אך האם לעולם חוסן? מחר או מחרתיים יחזור הכוח הדתי הפוליטי המאורגן לממדיו הריאליים, וכאשר יתעוררו ניגודי אינטרסים בינו ובין הרוב הישראלי הוא יובס בכנסת ובממשלה בקלילות. בהיעדר בית משפט סמכותי, יישאר המיעוט הדתי חשוף להכרעות הרוב, בלא הגנה משום רשות שלטונית אחרת.
ההתנתקות הוכרעה בכנסת, בידי שרון הכוחני, ולא בבית המשפט. אם בעתיד תחליט הכנסת על פינוי יישובים נוסף, בית משפט היה יכול אולי להושיט יד – אם לא מונעת אז לפחות תומכת. המהלך המתרקם של הסרת הבלמים והמגבלות מעל הכוח השלטוני ימנע זאת.
ניתוח דומה רלוונטי גם לגבי החרדים. כרגע הם שחקן וטו, הרואה בבית המשפט מחסום למימוש כוחו הפוליטי. אבל גם הם מיעוט כרוני בחברה הישראלית. גם נגדם עלול הרוב לקום באחד הימים, ואז הם יהיו חשופים למשיסת הכנסת, בלא הגנה בסיסית על זכויותיהם.
צדק הנשיא ריבלין כשאפיין את הסדר הישראלי החדש כעשוי קבוצות של מיעוטים, ללא הגמוניה ברורה. מכיוון שכל אחד מאיתנו הוא מיעוט בהקשר מסוים, האינטרס העליון של כולנו הוא לא לאפשר לרוב להפעיל את כוח השלטון ללא מגבלות ואיזונים. התחושות הקשות של המתיישבים בגוש קטיף, כמיעוט שנדרס בידי הרוב, עלולות לחזור על עצמן בהקשרים מגוונים, ביתר שאת ועוז, לאחר שתבוטל או תצומצם הביקורת השיפוטית של בג"ץ, שהולך ונעשה שמרני, על חוקי הכנסת והחלטות הממשלה.
ההתקפות של הציונות הדתית ושל החרדים על מערכת המשפט אינן רציונליות בעת הזו. הן מבטאות זעם ורצון לנקמה בגין העבר, אך מסמאות את העיניים מראות את הסכנות, האינטרסים והצרכים האמיתיים שיצוצו בעתיד. זעם ונקמה הם יועץ רע. האם אפשר לעצור את האיוולת?
