מי שנכח בשבוע שעבר ב"כנס השמרנות הראשון" בירושלים לא יכול היה להחמיץ את הפער: רוב המרצים היו חילונים, ורוב הקהל דתי. הציבור הדתי, כחלק מהמהלך להנהגת החברה הישראלית, מחפש לעגן את זהותו בשפה ובתפיסת עולם אוניברסליות. לא עוד השפה התורנית־מגזרית וגיבוש מדיניות מתוך תחושות בטן, אלא משנה סדורה שיכולה לתת תשובה ראויה לאליטה הליברלית.
לפחות בשלב הזה, רוב דובריה הרהוטים של השפה השמרנית הם חילונים. משום כך, הביקורת שהשמיע מוטי קרפל בשבוע שעבר נגד השמרנים, ששוב זונחים את התפיסה האמונית לטובת שפה זרה, לא תצלח. השפה התורנית לא רק שאינה אוניברסלית, אלא שהיא גם לא יכולה לספק הגות ספציפית רלוונטית. הפוך בה והפוך בה דכולא בה – מלאומנות קנאית ועד הומניזם אוניברסלי; מתמיכה בזכות הקניין ועד תביעות מרחיקות לכת בתחום מדיניות הרווחה.
זו גם החולשה העיקרית של כל מי שמציעים לנו לאמץ תפיסה אמונית. חוץ מעצם האמונה באלוהים, לא ברור במה אמורה להתמקד התפיסה הזו: ביעד של בית מקדש וקורבנות, או בשאיפה לחסד ולאהבת הגר, היתום והאלמנה? בשמרנות, לעומת זאת, יש לפחות אמירה ברורה. אדם נכנס למסעדה שמרנית, והוא יכול לדעת מה גבולות התפריט שיוצע לו. מול הנטייה לשינויים חברתיים דרמטיים, מציעה השמרנות השתנות איטית וזהירה; מול הרס המוסדות החברתיים הבסיסיים, המשפחה, הקהילה והלאום, היא מציעה שימור ואף טיפוח של המוסדות הללו.
חולשותיה של התפיסה השמרנית הן בעיקר שתיים. האחת – קצב השינויים העכשווי איננו נובע בעיקרו מתפיסת עולם מהפכנית, אלא מהתפתחות מואצת של המדע והטכנולוגיה באופן שהאדם לא הכיר מעולם. הגלובליזציה לא נוצרה בידי אידיאולוגים, אלא בעקבות התפתחות היכולת המהירה של המעבר הפיזי, וכן של המידע האלקטרוני.
הבעיה השנייה חמורה יותר: כמו כל אחד מה"איזמים" שהאנושות מכירה ב־200 השנים האחרונות, גם השמרניזם נוטה לתאר עצמו כתרופת פלא לכל תחלואי החברה. חברה שתקפיד לקחת שתי גלולות שמרנות ביום, תצליח לבדל את עצמה מנגעי התקופה. אבל כאן נכנסת למשל שאלת המהפכה הציונית. הציונות הייתה תהליך מהפכני שנולד בסערה והשיג את יעדו העיקרי בתוך חמישים שנה מהשקתו הרשמית, ומתוך נהרות של דם, כמקובל במהפכות. אז צריך היה לוותר על הציונות? או שאולי נכון יותר לומר שכאשר האתגר חיוני ודחוף, גם התשובה צריכה להינתן בדחיפות?
מאז ימי אדמונד ברק, המהפכה הצרפתית היא סמל הרוע של השמרנים, משום שהיא אכן הביאה איתה נהרות של דם. אבל בשוך הקרבות היא בכל זאת הביאה לאנושות ערכים נאצלים של חירות, שוויון ואחווה – בסיס התרבות המערבית עד ימינו.
החטא הקדמון של כל ה"איזמים" הוא הניסיון לרקוח פילוסופיה תיאורטית כלשהי, ולהציע אותה לאנושות כעיקרון בלעדי. התוצאה היא דורסנות נוראה. הקומוניזם הבטיח שוויון כלכלי־חברתי, ויצר כלכלה ריכוזית שלא יכלה להתקיים אלא במשטר דיקטטורי. הקפיטליזם הבטיח שגשוג, אבל הפך לתפיסה דרוויניסטית שמתמקדת בהשבחת הכלכלה, ולעתים קרובות מפקירה את החלשים. אפילו הליברליזם, שלכאורה רק שוחר את שמירת הזכויות של כל אחד מאיתנו, עלול להפוך לעיקרון דורסני הפוגע באפשרות של בעלי השקפות עולם אחרות לחיות כהבנתם – למשל, לקיים הפרדה מגדרית ברמה כלשהי במרחב הציבורי.
המדיניות צריכה להיקבע באופן הפוך: לא עיצובה של האידיאולוגיה הנכונה ואכיפתה על הכלל, אלא ניסיון לשרטט את דמותה של החברה הרצויה, ואז ללכת אחורה ולשאול את עצמנו איזו תפיסת עולם, או קבוצת ערכים, יכולה להביא למימוש היעד הזה. סביר שהתשובה תהיה מורכבת משילוב ואיזון של ערכים רבים.
לשמרנות יש אפוא בשורה חשובה – כאבן אחת בפסיפס הערכים שיעצב את החברה שלנו – בבקשתה לשמור על מערכות ומסורות שהוכיחו את עצמן לאורך השנים. אבל, כמו כל רעיון, הוא לא יכול להתקיים לבדו, וזקוק לאיזון עם כל שאר הערכים.
