כאשר השמאל מנסה לשכנע אותנו שאין תחליף לחלוקת הארץ, הטיעון הראשון הוא הדמוגרפיה. לא יהיה כאן רוב יהודי, מזהירים אותנו דובריו, ובהיעדר רוב כזה ישראל לא תוכל להישאר 'יהודית ודמוקרטית'. אלא שבכל הנוגע לטיפול באיום ההסתננות הבלתי חוקית מאפריקה, ההיגיון השמאלני נעלם והתאדה כלא היה. מי שעוקב אחרי תולדות מאבקי השמאל בסוגיית המסתננים, מגלה חוסר עקביות כרוני והחלפת טיעונים כמו גרביים בהתאם למבוקש.
הסכם ההשבה, שעליו עמלה ישראל במשך שנים, עומד לצאת לדרך לאחר שקיבל חותמת כשרות מהדרין מבג"ץ. בניסיון למנוע זאת, השבועות האחרונים עומדים בסימן אופנסיבה נרחבת שכוללת ירי בכל הכלים: עצומת אקדמאים, עצומת סופרים, עצומת טייסים, הפגנות רחוב, קמפיינים ברשתות, מאמרי מערכת קודרים על בסיס יומי ועוד. ההשוואה לנאציזם הפכה למטבע כה שחוק, עד שהדוברים פונים לחפש מונחים חדשים שהאוזן טרם הורגלה אליהם. "ההיסטוריה של עמנו מחייבת את מדינת ישראל לשמש מופת בטיפול בילדים ומבוגרים המחפשים מחסה מפני טיהור אתני, רדיפה ואלימות פוליטית, סחר בבני אדם, אונס ועינויים", נכתב באחת העצומות האחרונות.
הבעיה היא שהקמפיין השקרי הזה – המציג את כל המסתננים כפליטים מאזורי לחימה, אף שרק שיעור מזערי מהם, אם בכלל, הוא אכן כזה – עלול לבלבל את מקבלי ההחלטות אצלנו. הלחיצה על בלוטות 'המוסר היהודי' אפקטיבית כל כך, עד שלא מעט רבנים ליברלים, שירידה לפרטים איננה הצד החזק שלהם, הצטרפו למוחים נגד הממשלה בלי לבדוק את העובדות. אגב, לארגונים שישתפו פעולה עם הקמפיין מובטח שכר נאה. מנכ"ל הקרן החדשה בארה"ב, דניאל סוקאץ', כבר הודיע שיתמוך ביד נדיבה בכל מי שיסייע ל"בלימת הגירוש".
מדוע הקמפיין שקרי? כתבנו על כך פה בלי סוף, ועדיין כדאי לחזור לפעמים בראשי פרקים על ההשתלשלות ההיסטורית: לפני שקמה הגדר עתרו ארגוני השמאל נגד 'נוהל החזרה חמה'; כשהמדינה החליטה להקים סוף־סוף את הגדר, הם עתרו נגד ההחלטה וניסו לטרפד אותה; לאחר שהגדר הפכה לעובדה קיימת הם פצחו בקמפיין בינלאומי, במטרה להכריח את ישראל להכניס פנימה את המסתננים שהגיעו לצדה השני של הגדר; כשהמדינה הקימה את מתקני חולות וסהרונים, הם טרפדו את המהלך באמצעות תקיפת חוק המסתננים הראשון והשני בבג"ץ, ואחת הטענות שלהם הייתה – תחזיקו חזק – שאין צורך בחוק כי יש גדר, אף שבשום מדינה גדר בלי חוק איננה מועילה; כשהמדינה הגיעה להסכם להרחקת המסתננים מרצון למדינה חופשית (תמורת תמריץ כלכלי למסתנן ולמדינה הקולטת) הם תקפו את ההחלטה שוב בבג"ץ ונדחו; בין לבין – כאשר התברר השיעור הגבוה של מעורבות המסתננים באירועי שוד ואונס בדרום תל־אביב, הם עתרו נגד נטילת טביעות אצבע ודי־אן־איי מהמסתננים בשל 'הזכות לפרטיות'.
הלאה: אף שרוב המסתננים נמצאים פה פחות מעשור, הם מוצגים בעתירות ככאלו שנולדו פה ו'לא מכירים שום מקום אחר'; הנרטיב הזה לא מפריע להציגם בעתירות אחרות כ'מבקשי מחסה זמניים' ולדרוש רק 'דחייה קטנה' בביצוע הפינוי; הם טוענים היום שהפתרון למצוקה האיומה בדרום תל־אביב הוא פיזור המסתננים בכל רחבי הארץ, אולם ב־2009 עתרו נגד הנוהל שדרש ממסתננים לשהות מחוץ לקו שבין חדרה לגדרה. אגב, הטענה אז הייתה שאין למסתננים בפריפריה גישה לארגוני הסיוע התל־אביביים; בעתירה אחת הם דרשו מהמדינה לבדוק את טענת הפליטות של המסתננים ולהפריד בין מהגרי עבודה לפליטים מאזורי לחימה, אולם מיד לאחר מכן יצאו בקמפיין הפוך ולפיו כל מי שמורחק מכאן "נשלח אל מותו". נציין שמתוך 15 אלף בקשות שהוגשו לרשות ההגירה, 6,514 נבדקו בהליך שיפוטי. התוצאה: רק 11 סודנים ואריתראים הוכרו כפליטים.
ניתוח העתירות והפעילות מלמד שהמטרה האמיתית של הארגונים הללו היא פתיחת שערי הארץ להגירה חופשית מאפריקה, ללא כל בקרה וחסמים, ומתן מעמד למסתננים שכבר נמצאים פה. איזה חזון ומטרה משרתת מדיניות כזו? ההיגיון משאיר רק אפשרות אחת – קידום הפיכתה של ישראל למדינת כל אזרחיה. במלחמה הזו אין כללים ואין גבולות. מול מניפת הארגונים האדירה והמשומנת שמעמיד השמאל ניצב ארגון אחד קטנטן – 'המכון למדיניות הגירה ישראלית', שבתקציביו המצומקים חושף את השקר הגדול.
המאמר המלא יתפרסם בסוף השבוע במוסף 'יומן' של מקור ראשון
