נסעתי השבוע עם הטוסטוס ברחוב אחד העם בתל אביב. אני אוהב לנסוע ברחוב הזה, בגלל שהוא צר ומהיר, ואין בו רמזורים, ובגלל שלכל הרחובות שחוצים אותו יש תמרור עצור, אז אפשר לנסוע עליו עם זכות קדימה ובחופשיות. לכל רוכב טוסטוס יש את הרחובות שהוא אוהב, וזה הרחוב שלי.
אבל השבוע, כשנסעתי שם, לא דהרתי בחופשיות בכלל, כי היה ברחוב פקק ארוך ודביק ומלא בצפירות. וכשהשתחלתי לי בין המכוניות כמו חפרפרת נחושה, כדי להיחלץ מהפקק, והגעתי לקצה שלו, גיליתי לתדהמתי שרחוב אחד העם חסום, בגלל ג'יפ ב־מ־וו לבן שהתפרץ לכביש וחצה אותו, למרות שהרחוב שאליו הוא רצה להגיע היה חסום לחלוטין.
הנהג שישב בג'יפ היה שזוף וממושקף. והייתה לו רעמת שיער מבריקה ומסודרת. והוא חסם את רחוב אחד העם, ולא היה לו אכפת. ראיתי בעיניים שלו שלא אכפת לו. כולם צפרו לו, כדי שהפקק ישתחרר, אבל החלונות שלו היו סגורים. והוא היה בתוך הג'יפ הבוהק שלו. והרחוב שאליו הוא רצה להיכנס היה חסום, והרחוב שממנו הוא בא כבר היה דחוס ומחניק. וגם רחוב אחד העם היה פקוק לגמרי, בגלל שהוא התפרץ אליו וחסם אותו. כי לא היה לו אכפת.
והכול היה כל כך חם וצפוף, והמכוניות נצמדו זו לזו וצפרו זו על זו, ואני הייתי ביניהן, עם הטוסטוס התשוש שלי, שלא הצליח לעבור שם מרוב זעם ומחנק. והבחור שישב באוטו בתחילת הפקק, פתח את החלון וצרח לנהג בב־מ־וו, תגיד לי, אתה לא רואה שאתה חוסם את הכביש, והנהג של הב־מ־וו הסתכל עליו ולא ענה לו, אז הבחור באוטו צפר לו, ושוב צעק, הלו, אתה לא רואה שאתה חוסם את הכביש, והנהג של הב־מ־וו פתח את החלון, אבל לא עד הסוף, ואמר, מה אני אעשה, ומיד סגר את החלון. ואני הסתכלתי על האיש שבאוטו, ואמרתי לו, אתה צודק, והוא הסתכל עליי, וחייך, ואמר, תראה את המניאק הזה עם הב־מ־וו שלו, ואני חייכתי בחזרה, ולא אמרתי לו כלום. מה כבר אפשר להגיד.
*
וכשהגעתי הביתה פתחתי את הפייסבוק, וראיתי סרטון של מג"בניקים מרביצים לנער חרדי אוטיסט באיזו הפגנה. אני לא בטוח שהוא היה אוטיסט, זה מה שהיה כתוב בפוסט. אבל אני כן בטוח שהם הרביצו לו. הם הרביצו לו כמו שמג"בניקים מרביצים לאנשים שקל להרביץ להם. בדרך כלל לערבים ולחרדים. ומהאף של הנער ירד דם, והדם נשפך על הרצפה ונספג בה. והנער חרחר וצווח, אני רוצה הביתה, אני רוצה הביתה, ומעליו עמדו ארבעה שוטרים שתפסו אותו ונעלו אותו, והטיחו את הראש שלו ברצפה.
ומסביב למג"בניקים ולנער ולדם עמדו מאות אנשים, וכולם צעקו, אתם לא רואים שהוא חולה, הוא חולה נפש, תסתכלו עליו, מה אתם עושים, והמג"בניקים גררו את הנער לניידת, והצמידו את הראש שלו לזגוגית של הבגאז', ותפסו את הידיים שלו, ואזקו אותו, והנער החמוד צרח בקול מוזר, אני רוצה הביתה שלי, אני רוצה הביתה שלי, והפה שלו היה מלא בדם, והעיניים שלו היו מלאות בדמעות, והשוטרים הנבוכים גררו אותו לניידת והכניסו אותו אליה, וככה הסרטון נגמר.
וכשהסרטון נגמר צפיתי בו שוב. כי יש דברים שצריך לראות פעמיים. וכשצפיתי בו בפעם השנייה, וראיתי שוב את כל הדם והצעקות והאכזריות והצווחות, ואת המילים העצובות שהנער אמר, אני רוצה הביתה שלי, אני רוצה הביתה שלי, כשראיתי את כל זה שוב הלב שלי ממש כאב, מכמה שהאלימות הזו הייתה מיותרת, ומכמה שהחיים האלה יודעים להיות מכוערים.
*
ובלילה שמעתי על יערות שלמים שבערו באש תופת, ועל יישובים שלמים שעלו בלהבות רעות. אני חושב על הבתים המפויחים, על החיים שהתמוטטו, על ההיפים המתוקים ממבוא מודיעים שאיבדו את כל רכושם, ושוב הלב שלי נסוג. גם האנשים הללו רק רוצים הביתה. גם בעיניים האדומות שלהם נוצצות עכשיו דמעות.
קראתי פעם באיזה ספר שלעצי האורן הגבוהים, שהגיעו לכאן מאירופה, יש קטע, שהם רוצים להישרף. ככה זה עובד. המחטים הדקיקים שלהם, אלו שמצטופפות על האדמה ומאפשרות לכל הלהבות להשתולל, מפרישות רעלים קטנים כדי למנוע מכל צמח אחר בסביבה לקחת מהם מים. ככה האורנים יכולים לגדול בשקט. וכשמגיע יום חמסין, כשפיסת זכוכית מציתה להבה קטנה בפינה קטנה בחורש, העצים בוערים ברגע. זה נשמע נורא אבל זה לא נורא. השריפות הללו מיטיבות עם עצי האורן. הן מחלצות את כל זרעיהם ומאפשרות להם להתחדש.
*
החיים צפופים ומחניקים. הפקקים מחריפים. השוטרים חסרי סבלנות. ראש הממשלה מכרסם לעצמו פרצות בחוק. עוד מעט גם החמסינים הצהובים יגיעו. איזה סיוט. לפעמים נדמה שהאגרסיביות הזו, הפולשנית והאגוצנטרית, היא הדרך היחידה שבה אפשר לשרוד כאן. להרעיל את כל מי שסביבנו עם מחטים קטנים. להתפרץ לכביש בלי למצמץ. להתנפל על מפגינים בלי לחשוב פעמיים. שיישרף הכול בלהבות. גם מתוך חורבן אפשר לצמוח.
אבל לא זו הדרך. נשוב נא על כן אל הדרך אשר עמדנו עליה בתחילה. לא בחַיִל ולא בכוח, כי אם ברוח. את זה אחד העם אמר על הפסוק המוכר. ואני מוסיף – לא בחיל, ולא בכוח, כי אם ברוח ובחמלה.
