ודאי שמעתם על התקרית הלא נעימה בסינמה סיטי נתניה בל"ג בעומר, כשאישה בגיל העמידה הורחקה מהאולם שבו הוקרן הסרט אלאדין המחודש. כן, כן, זו הייתי אני. הלכתי עם הילדים לסרט (כלומר מכרתי כליה וקניתי חמישה כרטיסים במחיר מלא, ואז מכרתי את הכליה השנייה כדי להתארגן על פופקורן ושתייה, כלומר ניסיתי להזמין בזול דרך כל מיני אתרי ועדים אבל בכל פעם המערכת זרקה אותי החוצה וביקשה מספר הטבה ובסוף מספרתי לה את ההטבה והשלכתי את המחשב לפח). זו אני הייתי שם בסרט, מול עיניים המומות מפדיחות של ילדיי. אני זו האישה שלא התאפקה ופרצה בשירה אדירה ביחד עם "פרינס עלייי באבאא איז היא עלי אבובבבאההההה", קינחה את האף בעוז עם "א הול ניו ווורלדדדדדד" ובסוף הסרט פצחה בריקוד המשלב הורה, צעד תימני ופרכוס, וסיימה עם דהירה לא אלגנטית למסך כדי לחבק את וויל סמית. כשהסדרנים גררו אותי החוצה עוד הספקתי לצעוק לילדים שיבדקו שלא שכחו כלום מתחת לכיסאות.
חזרתי אחרת מהסרט הזה. מוארת. למה? שתי מילים: וויל סמית. כן כן, אותו נסיך מדליק מבל אייר, שאני מתעקשת שנקרא לו Fresh Prince, כי זה מה שהוא גרם לי – להרגיש פרש. הכי פרש. איך הוא זז, איך הוא רוקד, איך הוא מצחיק. אין לו שיער ולא רואים לו את הקמטים והוא מלא חיוניות וחינניות. הוא הראה לי שאין גיל להתלהבות ולשמחה וליכולת להרים. אני כל הזמן עסוקה בקונפליקט "מתי משהו שאני עושה נחשב פתטי". הרי אנחנו שופטים את האנשים סביבנו ככה שנים. כשאנחנו רואים ילד עם ילקוט ומוצץ, או כשפוגשים נערה עם קוקיות ותוהים מתי אמא שלה תגיד לה כבר שזה לא מתאים. כל מיני דברים, מעשים, מילים ותספורות שפשוט לא מתאימים לגיל. ואני מפחדת מזה.
אני מפחדת שמישהו יראה אותי עם הבנות, רוקדת את "הזוג הזה" של מרגי, בזמן שאני יודעת כל מילה ותנועה משל מדובר בהתקווה. לא מזמן גרמתי לפיטוריו של שליח, אחרי שאמרתי לו "חכה שנייה, אני חייבת להעלות את זה לסטורי", והוא שאל מה לך בגילך ולסטורי. יהי זכרו ברוך.
הרי השינוי הגיע והוא כאן כדי להישאר. אני כבר חושבת שרועש מדי בחתונות ואיך אפשר לאכול בקר בשעה כל כך מאוחרת. הסכנה הכי גדולה בדרכים היא הנהיגה שלי, ולא בגלל פלאפונים חלילה, אלא בגלל כמות הפעמים שאני תקועה מול המראה ומנסה להבין באיזו פוזה לא יראו את הקמט הנוראי שמעל העיניים. אני אוכלת אדים של מים ולא יורדת במשקל, ואנשים בכל מקום קוראים לי גברת.
אז ברור שהנמכתי ציפיות בדרך לאלאדין, שהוא סרט שלי. שראיתי אותו בקולנוע רק 200 פעם, ואחר כך קניתי את קלטת הווידאו שלו, ואחר כך שיניתי כתובת מקום מגורים, כי ללירון חברתי היה אלאדין 3 מלך הגנבים, עם החתונה!!! (לא, אבא של אלאדין, בבקשה אל תשבור את ליבו!).
כל הדרך לסרט נחרתי בבוז ואמרתי לילדים שאין מה להשוות. הצהרתי שאמנם אני לא יודעת מה אנחנו הולכים לראות, אבל אין סיכוי שזה יהיה כמו פעם. כי זו האמת – אין סיכוי ששום דבר יהיה כמו פעם.
אבל אולי זה היה כי הייתי במקום רגשי אחר. בתור המתבגרת הסוערת, הלא מרוצה, זו שמרגישה ריקה כל הזמן, התמלאתי באהבה מדיסני ומסדרת ספרי "חלומות מתוקים". אולי המעבר אז בין ריק למלא היה קל יותר, והיום כשהכול מלא, ברוך השם, קשה לי להגיע לגבהים של הנחמה האלו.
לא מזמן פגשה אותי איזו מדליקה אחת, עם שיער בצבעים ונעליים מגניבות, ואמרה לי, שייואוו אני חייבת להצטלם איתך. ואני טפחתי לעצמי על שכם שמאל – התפוסה מאז התינוק השלישי – ואמרתי: נו, נו, תראי אותך, את כל כך בין־דורית. ואז היא שלחה את התמונה בקבוצה והוסיפה: אין, אמא שלי חולה עלייך. מה הקשר אמא שלך? שכחת שאנחנו בנות אותו גיל???
הסדרנים אולי גררו אותי החוצה, עם כל השנים שעליי, אבל אני נגררתי בריקוד. בחדווה. אני לא בגיל העמידה, אני עדיין בגיל הרקידה. ואני אתעקש להמשיך ולשמוח ולעשות דברים שעושים לי כיף. ואם מישהו חושב שלא יפה לי אוברול ג'ינס – הוא צודק. פשוט שישמור את הדעות שלו לעצמו.
לתגובות: revitalv@makorrishon.co.il
