אביגדור ליברמן הלך במעשהו הפוליטי בעקבות נפתלי בנט ואיילת שקד. שני אלה ריסקו את 'הבית היהודי' והציבו את עצמם כחלופה ימנית, אך לא למפלגת האם שאותה עזבו אם כי לליכוד, מתוך כוונה להתייצב בעתיד כיורשיו וממשיכי דרכו של נתניהו. במעשה זה יצאו הצמד נגד תהליך ההתמרכזות הרעיונית שעברה הפוליטיקה הישראלית לרבות 'הליכוד' שהפך מפלגת מרכז לכל דבר ועניין. מפלגה ששמרה על האתוס הרוויזיוניסטי אבל מדיניותה בפועל הוכתבה מכוח תפיסת עולם פרגמטית וריאליסטית שלא הייתה מביישת את מפא"י בגלגולה ההיסטורי.
מפלגת 'הימין החדש' ביקשה לסנכרן בין האתוס ובין המדיניות בפועל. אבל מקימיה לא השכילו להבין את עומק התהליכים הרעיוניים בחברה הישראלית. קריצות הסגנון החילוניות של שקד ובנט שבלטו לאורך קמפיין הבחירות שלהם לא הפכו את הסחורה האולטרה ימנית שלהם למטבע העובר לסוחר. נהפוך הוא. הן רק חידדו את הפער שבין החזון לבין המציאות ובין תפיסת העולם של מנהיגי המפלגה ובין מרכז הכובד הרעיוני של החברה הישראלית לגווניה.
המהלך הנוכחי שמוביל יו"ר מפלגת 'ישראל ביתנו' מכוון לאותו יעד שהנחה את יוזמי הקמת 'הימין החדש' תוך תיקון האסטרטגיה הפוליטית. הוא נועד להפוך את ישראל ביתנו ממפלגת סקטור (רוסית) לגורם מרכזי בפוליטיקה הישראלית. ליברמן מבין שהסקטוריאליות היא גורם שהפך אותו למה שהוא, אך באותה נשימה האיום שריחף בבחירות האחרונות על יכולתה של מפלגתו לעבור את אחוז החסימה, שהמחישה את מגבלות ה'בייס' הפוליטי שלו שמתכווץ גם בשל תהליך הישראליזציה של המגזר הרוסי.
מבחינתו של ליברמן יש כאן איום אבל גם הזדמנות גדולה למקם באופן שונה את ישראל ביתנו בתוך המערכת הפוליטית. על כך תעיד החלטתו ללכת בכל הכוח על נושא גיוס החרדים לצה"ל. ספק רב אם סוגיה זו טורדת את מנוחתם של מצביעיו המובהקים במגזר הרוסי, אך היא ללא ספק נוגעת הרבה יותר לאלקטורט פוליטי אחר.
מדובר באלקטורט שבא לא מחוגי הסקטור של עולי חבר המדינות, אם כי ממעגל רחב יותר של מצביעים חילונים, מעמד הביניים ותושבי המרכז אשר מחוברים לסיסמת 'השוויון בנטל' של לפיד ומפלגת 'יש עתיד', וזאת כחלק מתפיסת אזרחות שוויונית המבקשת לטשטש את סממני הרב-תרבותיות הישראלית. מבחינה זו, הפך ליברמן את עצמו לסוג של ישות פוליטית המתמקמת במרכז המפה הפוליטית. היא מאופיינת מצד אחד בגישה ימנית בכל הנוגע לסדר היום הביטחוני שלה ומצד שני בגישה שמאלית בכל הנוגע לקידום סדר יום אזרחי חילוני. לכן בדומה לסוללה חשמלית שיש לה 'פלוס' ו'מינוס' היא מסוגלת להתחבר בו-זמנית לשני הצדדים גם יחד.
זוהי המשמעות האמיתית של רעיון 'המרכז'. ליברמן לא המציא אותו, אלא זיהה את המגמה הנוכחת משכבר בפוליטיקה הישראלית ומינף אותה בעת הנוכחית בצורה מקסימלית תוך שהוא מנצל גם את כוחו כמפלגת לשון מאזניים בעקבות הבחירות. מי שמתבונן על הזירה הפוליטית בישראל בעשור האחרון ויותר, יכול ללמוד על טשטוש המובהקות הרעיונית שלה. למרות הדיבורים על מחנה 'ימין' ומחנה 'שמאל', בפועל הצטמצם מאד כוחן של מפלגות רעיוניות מובהקות וכישלון הימין החדש.
הישגיהן הדלים של מפלגות כמו מרצ, איחוד הימין ואפילו בל'ד הערבית, מלמדות על כך שהאנרגיה הפוליטית התנקזה לישויות הפוליטיות שמייצגות תפיסת עולם המאופיינת לא רק ברב-ממדיות, אלא בפרגמטיזם ואפילו במתחים פנימיים. למשל, אצל 'הליכוד' בין האתוס הימני לבין גישה המדינית הזהירה, ואצל 'כחול לבן' בין האתוס השמאלי לבין המצע המדיני-כלכלי הימני. תהליך ההתרכזות הרעיוני לא רק שהפך את מערכת הבחירות האחרונה לפרסונלית ולכזו שעסקה בעניין אחד ויחיד, קרי – נתניהו, אלא שסדקה את רעיון 'הגושים' המבוסס על הבחנה בין שתי תפיסות עולם מנוגדות.
המהלך של ליברמן הוא הביטוי המובהק לכך, ויש בסיפור חדשות רעות אבל גם טובות. הרעות הן, שבמציאות החברתית-פוליטית המאפיינת את ישראל של התהוות מרכז רעיוני גדול והיעדר חלופות אידיאולוגיות מתחרות הדבר הופך את המערכת לכזו שמונעת אך ורק על בסיס שיקולי כוח ומי שמודאג לעתיד הדמוקרטיה בישראל צריך להתמקד בעניין הזה והרבה פחות בתיקון האיזון בין רשויות השלטון המחוקקת והשופטת.
החדשות הטובות הן שאולי הדבר יהפוך את מה שנראה עד עתה כתרחישים בלתי סבירים כמו יצירת שותפויות פוליטיות בין המפלגות הגדולות לאפשרות ריאלית, בואכה הבחירות הקרובות, גם לטובתה של מדינת ישראל.
