יומיים לפני הבחירות הגעתי לריאיון אצל ינון מגל ואיתמר פליישמן בערוץ 20. באתי כדי לומר שחשוב שהמפלגה הגדולה ביותר בבחירות תהיה הליכוד, ובמהרה הגענו לסוגיית "גוש הימין". טענתי ש"גוש הימין" הוא פיקציה פוליטית, בין השאר משום שכחלון, פייגלין וליברמן לא בגוש. הזכרתי גם שב־2015 קמה ממשלת ימין על כרעי תרנגולת של 61 מנדטים, אבל ליברמן בחר לשבת באופוזיציה עם השמאל של המחנה הציוני, מרצ והרשימה המשותפת.
למעשה, ההתנהלות של ליברמן היום זהה להתנהלותו אז. מה שהיה הוא שהווה, להוציא הבדל דרמטי אחד בעלילה: הפעם גוש הימין בלי ליברמן איננו 61, אלא 60 בלבד. כך הופכת התנהלותו הרגילה לתקדים היסטורי מדאיג של כנסת שמתפזרת כמעט מיד עם היווסדה. אלו הן חדשות רעות לפוליטיקה הישראלית בכלל ולימין בפרט. אבל השאלה החשובה יותר, שעליה צריך לעמוד, היא מדוע ליברמן פועל כך. מה עובר במוחו, ובעיקר מה הוא מנסה להרוויח.
ליברמן בן 61. מאחוריו קריירה פוליטית ענפה. בשנות התשעים הוא היה מנכ"ל הליכוד ולאחר מכן מנכ"ל משרד ראש הממשלה בממשלת נתניהו הראשונה. אחרי פרישה קצרה הוא שב למגרש הפוליטי ב־1999 והקים את ישראל ביתנו. המפלגה זכתה לארבעה מנדטים, וליברמן מינף אותם באמצעות איחודים פוליטיים בימין. בממשלת שרון הראשונה היה שר התשתיות, תפקיד שממנו פרש עם ביקורת על מדיניות הממשלה, ולאחר מכן כיהן כשר התחבורה בממשלת שרון השנייה, תפקיד שממנו פוטר כדי לאפשר את תוכנית ההתנתקות.
ב־2006 הגיע ליברמן להישג אלקטורלי משמעותי בריצה נפרדת של ישראל ביתנו, עם 11 מנדטים. הוא הצטרף לממשלת אולמרט והפך לשר לעניינים אסטרטגיים ולסגן ראש ממשלה. גם מממשלה זו פרש, על רקע משא ומתן עם הפלסטינים. פרישתו נשאה חן בעיני הציבור, והוא הכיר לו תודה בבחירות 2009, שבהן הגיע לשיאו הפוליטי עם 15 מנדטים. ההישג הזה הוביל את ליברמן לסגנות ראש הממשלה של נתניהו, שר החוץ וחבר קבינט.
מנקודת מבטו של ליברמן, במהלך אותו עשור הוא הלך מחיל אל חיל. לפני עשר שנים, כשהיה רק בן 51, הוא השקיף על עלייה רציפה ומרשימה בפופולריות שלו, במעמדו ובהישגיו הפוליטיים. אין ספק שהחל לראות את עצמו כמועמד ריאלי לראשות הממשלה. רק טבעי היה מבחינתו לחשוב כך. במהלך העשור הוא הגדיל את כוחו כמעט פי ארבעה, והפך לדמות הפוליטית הבכירה בישראל אחרי ראש הממשלה. לו היה מצליח לשמר אפילו חצי ממגמת העלייה הזו בעשור העוקב, היה הופך בוודאות למנהיג הימין.
אבל החיים, כמאמר השיר, הם מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בעריכת תוכניות אחרות. אחרי העשור המופלא מבחינתו, הגיעו השנים הרעות. ליברמן ייחל להפוך למנהיג הימין הבלתי־מעורער, אבל בפועל הפך לשחקן־משנה. מגמת הפופולריות של ליברמן התהפכה כבר בבחירות 2013, כשהליכוד וישראל ביתנו רצו ברשימה משותפת וקיבלו 31 מנדטים – 11 מנדטים פחות משוויים יחד בבחירות 2009. ליברמן בוודאי קיווה שהדעיכה הזו בפופולריות נובעת מפיחות במעמדם של הליכוד ונתניהו דווקא, אבל הבחירות שבאו לאחר מכן הבהירו שההפך הוא הנכון. כוחו של ליברמן דעך לשישה מנדטים ב־2015 וחמישה כעת, בזמן שנתניהו והליכוד הגדילו את כוחם עם 30 מנדטים ב־2015 ו־35 כעת.
מדובר בקריסה, לא פחות. תקוותיו של ליברמן כמעט נגוזו. יש לו בסיס בוחרים שמכניס אותו לכנסת, אבל הוא קטן יותר משל המפלגות החרדיות, במעמד שווה לאיחוד הימין, בנט־שקד ומשה כחלון. הדלק האלקטורלי שלו, במצב הנוכחי, הולך ואוזל.
כאשר כוכב כבד מכלה את הדלק הגרעיני שלו הוא קורס לתוך עצמו, מתפוצץ ושולח גלי הדף ברחבי היקום – תופעה הידועה כ'סופרנובה'. ב־2013 הפך ליברמן לסופרנובה פוליטית. גל ההדף המשמעותי הראשון של קריסתו הגיע ב־2015, כשנשאר מחוץ לקואליציה. רק פיתוי שר הביטחון הצליח לרסן אותו זמנית. הגל השני הגיע כשהחליט לפרק את הממשלה טרם זמנה, וכעת אנו בגל השלישי, הקשה מכולם, עם החלטתו שלא לאפשר להקים ממשלה, כשברור לכול שחוק הגיוס הוא תירוץ בלבד.
אז מה ליברמן רוצה? במצב הקיים, אין לליברמן מה לחפש יותר בפוליטיקה. הוא עשה כמעט הכול והיה בכיר בכול, חוץ מאשר להיות ראש ממשלה – והסיכוי שלו להיות כזה קלוש. לכן עומדות לפניו שתי ברירות: או לפרוש, או לשנות את המצב הקיים. ליברמן בוחר באפשרות השנייה.
ניהול סיכונים
מבחינת ליברמן, יש בפוליטיקה הישראלית מחסום מרכזי אחד: בנימין נתניהו. ליברמן מאמין שברגע שנתניהו זז הצידה, הוא יחזור להיות כוכב. להוציא נתניהו, הוא הרי הבכיר ביותר בסביבה. אפילו אם לא יעמוד בראשות מפלגה גדולה, ברגע שנתניהו עוזב המשקל הסגולי הפוליטי של ליברמן מזנק; אין בימין אף אחד עם היכולות, הידע והניסיון, ועמדתו בענייני חרדים הופכת אותו לאטרקטיבי גם לשמאל – שממילא בנוי היום בעיקר מפוליטיקאים חסרי ניסיון.
לכן האסטרטגיה של ליברמן היא לטלטל ולזעזע את המערכת, עד שתגיע לנקודת שבירה ותתפרק, בהנחה שהוא יהיה זה שיאסוף את השברים. כשליברמן לא נכנס לממשלה, הוא מעכב את החסינות לנתניהו בתקווה שהרדיפה המשפטית תשיג אותו.
הוא בוודאי גם צופה שהכישלון בהקמת הקואליציה, לראשונה בתולדות ישראל, יפגע בפופולריות של נתניהו. הכישלון גם מערער את מעמדו הפוליטי של נתניהו, ומקרב את מלחמת הירושה שליברמן מייחל לה. מבחינתו הסיכון משתלם, כי מולו עומדת עוד קדנציה משמימה שבה נתניהו הוא הקובע.
יש להניח גם שלליברמן יש תוכנית לקראת הריצה החדשה. השמועות בפוליטיקה מדברות על שני תרחישים: מפלגת ליברמן־שקד, ומפלגת ליברמן־לפיד. שניהם נראים בלתי־סבירים, אבל מצד שני הם אינם מופרכים יותר מההליכה לבחירות חוזרות. בכל מקרה, ליברמן מצליח לגבות מחיר גבוה מנתניהו, יותר מכל שחקן פוליטי אחר בעשור האחרון.
אוסקר ויילד אמר פעם, "איכשהו אהיה מפורסם; אם לא בתהילה, אז כידוע לשמצה". הכישלון בהקמת הקואליציה הוא תקדים היסטורי שמסמן תום עידן בפוליטיקה הישראלית. גם אם לא ישיג שום דבר אחר, ליברמן חקק את שמו בהיסטוריה הפוליטית של ישראל.
