סערת פיזור הכנסת בעודה באיבה דחקה שני עניינים דרמטיים לשולי החדשות: האחד, חשד ההצתה של יישוב שלם בישראל. אחרי שלושה ימים הגיעו חוקרי האש למסקנה שמבוא מודיעים הוצת בזדון. לא פחות מארבעה מוקדי אש התגלו בקרבת היישוב. החשד האוטומטי במקרים כאלה נופל על מחבלים ערבים, אבל התקשורת הממוסדת ומנהיגי הציבור מדחיקים אותו בדרך כלל, כי לא נעים להאשים ערבים בהצתות כל עוד אין לכך ראיות חותכות. העיסוק העיתונאי מתמקד אפוא בסבלם של נפגעי האש ולא במציתיה, בפיח ולא בפח"ע.
העניין המודחק השני: הכרזת המרד המפורשת של קבוצת נאמני שלטון החוק נגד הדמוקרטיה הישראלית. "בזמנים קשים נדרשים צעדים קיצוניים", ציטט כתב ערוץ 13 אביעד גליקמן את שופטי העליון, והארץ לא רעדה, כאילו אך טבעי הוא שערכאת המשפט הגבוהה ביותר תאיים בשבירת כלים אם בית המחוקקים יעז לחוקק חוק מסוים.
עכשיו רק נשאר לדמיין מה הם אותם צעדים קיצוניים: שביתת רעב של השופטים בגן הוורדים? ביטול תוצאות הבחירות בהרכב מורחב? הוצאת פקודת מעצר נגד שר המשפטים הבא? חסימת כביש ירושלים תל־אביב בסגנון איומיו של פרופ' יורם יובל?
"את התועבה של סמוטריץ' ואשל אעצור בגופי", איים הפסיכיאטר הבכיר בפייסבוק. אלדד יניב הטיף בטוויטר ל"התפטרות המונית" בפרקליטות, בצבא, במשטרה, בבנק ישראל, בשב"כ ובמוסד. ראש המוסד לשעבר שבתי שביט ייחל ל"חצי מיליון אזרחים בכיכר העיר" כדי "לעצור באיבו את מהלך ההוצאה להורג של הדמוקרטיה הישראלית", מן הסתם אחרי שלקח בחשבון להיכן עלולה להתפתח הפגנה כה עוצמתית שנועדה למנוע הוצאה להורג.
"אם הייתי שופט עליון היום, הייתי שוקל התפטרות", איים גם בכיר שופטי ישראל בכל הזמנים, אהרן ברק. אמנם כל נושא משרה ציבורית רשאי להתפטר כשמצפונו אוסר עליו להמשיך בתפקידו, אבל התפטרות מחאה של נשיא בית המשפט העליון עשויה לזעזע את אמות הסיפים הלאומיות עד כדי התנגשות פנימית קשה. אזרחים פשוטים המתנגדים אף הם לפסקת ההתגברות (זכותם המלאה) יאמרו לעצמם שאם נשיא בית המשפט העליון מתפטר, גם עליהם מוטלת חובה לנקוט צעדי מחאה בסדר גודל אנרכיסטי מקביל, רק השד יודע אלו צעדים. "להפר את החוק, כמו המתנחלים", קראה כותרת פובליציסטית בולטת ב'הארץ' לפני ימים אחדים. מתחתיה נרמזה כבר המלצה לאלימות של ממש ("תגרות ידיים עם צה"ל").
כשמשה פייגלין חסם כבישים והטיף למרי אזרחי, הוא הורשע בהמרדה ונשלח לשישה חודשי עבודות שירות. לימים פסל אותו בג"ץ מהתמודדות לכנסת, אף שבהחלטת המניעה נקבע שהוא נקט "פעולות מחאה בלתי אלימות שחומרתן אינה מופלגת". אגב, בראש ההרכב עמד הנשיא אהרן ברק. בנימוקי הפסילה נכתב ש"פייגלין סירב לקבל על עצמו את הכרעת הממשלה שנבחרה באורח דמוקרטי והחליט כי הוא וחבריו יעשו כל שביכולתם גם בניגוד לדין, לסכל החלטות שנתקבלו כדין".
מה כבר ההבדל בין שני המקרים? בין תנועת המרי 'זו ארצנו' לתנועת המרי 'זה בגצ"נו'? בין דין לדין? אין הבדל של ממש בשיטות הפעולה, אך יש הבדל גדול במחוללי המרי: בשנות התשעים הייתה זו קבוצה אלמונית קטנה שחסמה את המדינה לשעתיים־שלוש ונחלה כישלון חרוץ במימוש מטרותיה. הפעם האליטה בכבודה ובעצמה מאיימת להשתולל. כששופטי בג"ץ בעבר ובהווה מחרחרים התקוממות נגד חקיקתה של פסקת ההתגברות, הם חושפים למפרע את מה שהסתירו כל השנים מאחורי הסיסמאות על עליונות החוק ועל ההשלמה האזרחית הנדרשת עם החלטות הכנסת: צביעות, בעיקר צביעות. כדאי לא לשכוח אותה גם אם פסקת ההתגברות עצמה תרד עכשיו לטמיון, בגלל ליברמן והחרדים.
