מנהג נאה היה ברומא העתיקה: כשהמצביא המהולל היה חוזר משדה הקרב לאחר עוד ניצחון מזהיר על אויביו, היו מוליכים אותו ברחובות העיר במרכבה הדורה הרתומה לארבעה סוסים צחורים כשלג, ומאחוריו היו מעמידים עבד שתפקידו אחד – ללחוש שתי מילים באוזן הלוחם האגדי שנמצא באחד מרגעי השיא של חייו ומתנהל לאיטו לאורך מסלול התהילה: "ממנטו מורי" – זכור את המוות. בימים כתיקונם היה מפקד הצבא מתיז את ראשו של אדם כזה בלי לחשוב פעמיים. הרי זה עתה שבתי מעוד תבוסה מוחצת שהנחלתי לאויביי, מי שמך להזכיר לי את מותי הצפוי. אבל ברומא העתיקה הבינו את מה שגם במסורת היהדות הבינו היטב: לא לעולם חוסן.
והימין הישראלי – ובמיוחד הימין הדתי – שכח בבחירות הארונות להיות רומי, וגם שכח להיות יהודי.
הרי אני כבן 43 שנים, וזכור לי היטב אותו לילה ב־1992, כשיצחק רבין ז"ל זכה בבחירות. ישבתי אז – נער בישיבה תיכונית – מול הטלוויזיה במשך כל הלילה, וחשתי כי השמיים נופלים עליי, על יישובי ועל ארץ ישראל. התחושה הייתה שמפעל ההתיישבות ביש"ע עומד בפני האיום הגדול ביותר על עצם קיומו, מה שהוכח לאחר מכן כנכון בעקבות חתימת הסכם אוסלו, שאת פירות ביאושיו אנו אוכלים עד היום.
אלא שמאז גדל כאן דור שאינו יודע חשש כזה מהו. הימין הישראלי בשלטון באופן רציף למדי כבר הרבה זמן, ונדמה שלרבים מאיתנו המציאות הזאת מובנת מאליה. היוהרה הזאת, כאילו עובדת שלטון הימין אינה ניתנת לשינוי והיא ברורה כמו שהשמש זורחת במזרח, היא שאחראית אולי יותר מכל דבר אחר למחזה העוועים שהיינו עדים לו השבוע, בלילה שבין רביעי לחמישי. ראש ממשלה מהימין, שרק לפני חודש עמד על הבמה בליל הבחירות והצהיר על ניצחון בלתי נתפס, כשל להקים ממשלת ימין – וכולנו הושלכנו שוב לעבר מערכת בחירות מיותרת, נואלת, מופקרת, שסופה מי ישורנו.
האשמים המיידיים לכאורה ברורים: אביגדור ליברמן, שככל הנראה התאהב בסטיגמת החידתי, הבלתי צפוי והמסתורי – מה נאמר, ממש חדר בריחה מהלך על שתיים – הוכיח כי הוא מצליח להוריד את נתניהו על הברכיים ולהביסו. על מה ולמה? על אלמנט פרוצדורלי חסר משמעות בחוק חסר משמעות שכולם יודעים כי לא הוא שיביא לשינוי בכל הקשור לגיוס חרדים לצה"ל.
מהצד השני ניצבים החרדים, שגם אשמתם ברורה כשמש: הפיצול הפנימי ביניהם וקרבות השליטה הביאו להתעקשות ואי גמישות, שסופן ויתור על הישג אלקטורלי היסטורי בן 16 מנדטים והשלכתו לפח.
וישנו כמובן נתניהו, שהרצון לבסס קואליציה המבוססת על שימור שלטונו בכל מחיר – גרם לו כהרגלו לשתות את קולות המפלגות הקטנות שלימינו לפני הבחירות, וליכולת של כל הצדדים למשא ומתן שאחריהן להרגיש שהוא סחיט ולחיץ מאי פעם. המפלגות האלה בתגובה העלו את הדרישות שוב ושוב, כשהן יודעות שלאיש אין שום שפן אמיתי לשלוף מהכובע. נתניהו נלכד אל מול האורות ולא היה מסוגל לזוז ימינה או שמאלה. וכולנו נדרסנו.
אבל חתימת מסמכי הפטירה של הכנסת ה־21 וגניזתם, בסיכום שליברמן, החרדים ונתניהו הם האשמים בכול, יהיה קל מדי – ושגוי מהיסוד. כי את זאת יש לדעת ולהפנים: מי שיצקה את היסודות הרעועים של הכנסת ה־21, ובמקום בטון הכניסה לתוכם סליים, היא הציונות הדתית. כן, גם אנחנו אשמים, ואפילו אשמים מרכזיים. קולות המצביעים לזהות ולימין החדש, שרובם המוחץ הגיעו משדרות הציבור הסרוג וסביבותיו, היו יכולים ליצור את המפלגה השלישית בגודלה בכנסת, או לכל הפחות מפלגה ששווה בכוחה לש"ס או לאגודת ישראל. זהו נתון מדהים שלא מספיק שמנו אליו לב ולא מספיק דיברנו עליו, כתוצאה מאותו "ניצחון גושי" מופרך שהתאדה לו השבוע כלא היה.
אם הציבור הלא גדול שאנחנו לא היה מתפצל לשלושה ראשים (לפחות, בל נשכח שלא מעט מהציונות הדתית הצביעה לליכוד ואפילו לכחול־לבן) אלא מתאחד כאילו סכנה אמיתית מרחפת מעל ראשו, המשא ומתן היה נראה אחרת. ליברמן לא היה לשון מאזניים, החרדים היו מבינים שכוחם אינו כה חזק, והמערכת הייתה שפויה ומגיעה לממשלת ימין יציבה וראויה בקלות.
אז הנה מבזק חדשות בשביל כולנו: סכנה אמיתית מרחפת מעל ראשנו. בעוד החשש הגדול של השמאל – קץ הדמוקרטיה – הוא מופרך ומוגזם (אין מה שסותר את נבואת הזעם המקושקשת הזאת יותר ממציאות של שתי מערכות בחירות בתוך חצי שנה), חששו הגדול של הימין מציאותי עד מאוד. מפעל ההתיישבות ביו"ש עוד לא זכה לקונצנזוס בינלאומי; תוכניות רבות עלולות להחריב עשרות יישובים ולגרש עשרות אלפים רבים מבתיהם. במקום לנצל את הנס של בחירת הנשיא דונלד טראמפ וממשל רפובליקני אוהד מאי פעם כדי להעמיק את אחיזתנו בארץ ישראל, אנחנו מבזבזים את הזמן היקר הזה בממשלות מעבר מסורסות ובלתי מתפקדות. רק שוו בנפשכם איזו ממשלה הייתה יכולה לקום כאן בלי הרפתקת הימין החדש או זהות.
נכון, אי אפשר היה לצפות מראש שבנט ושקד לא יעברו את אחוז החסימה. אישית האמנתי שהם יעברו ויהיו חלק מהממשלה. אבל החוכמה היא ללמוד מטעויות, ונדמה שגם הפעם אנחנו לא לומדים דבר. משה פייגלין כבר הודיע על ריצתו מחדש בבחירות הבאות, ובנט ושקד מחשבים את דרכם. זו קריאת אזהרה להם, ולכולנו: אין למחנה הימין פריווילגיה להפסיד בחירות, או להיקלע לשיתוק נוסף. ארץ ישראל חשובה יותר מהאגו שלכם. ממנטו מורי.
