1.
איך ייתכן שגוש הימין לא הצליח להרכיב קואליציה, למרות יתרון של עשרה מנדטים? כי בכנסת הקצרצרה הזאת לא באמת היה גוש ימין. המערכת הפוליטית שלנו התארגנה לפי קווים אחרים לגמרי: גוש ביבי וגוש נגד ביבי. אין שום מכנה משותף אחר ללפיד, גנץ ויעלון מלבד העוינות לנתניהו. עכשיו גילינו שליברמן שייך לגוש נגד ביבי, מה שהביא לתיקו בין הגושים: שישים־שישים.
2.
אני רוצה שנתניהו ימשיך להיות ראש ממשלה. גם משום שהוא ראש ממשלה טוב, וגם משום שאין לי כוח לקינות שישמיע השמאל בארבעים השנים הבאות, על געגועיהם לליכוד המתון, המאופק והממלכתי של נתניהו. אם בגין הגיע לתשדירי הבחירות של מרצ, גם נתניהו יגיע לשם.
אני רוצה שנתניהו ימשיך לכהן כראש הממשלה, אבל איני חושב שזה הדבר החשוב ביותר בסדר היום של עם ישראל. נתניהו אינו רק המנהיג המוביל של הפוליטיקה הישראלית, אלא הפך להיות העיקרון המארגן שלה. זה לא בריא. אפשר להיות בעדו ואפשר להיות נגדו, אבל נתניהו אינו אסון, ונתניהו גם אינו המשיח.
3.
אומרים שנבון לא עושה את אותה טעות פעמיים, אבל חכם לא עושה אותה אפילו פעם אחת. ויתרתי מזמן על השאיפה להיות חכם, אבל אני משתדל מאוד להיות נבון. החיים זימנו לפוליטיקאים שלנו הזדמנות נדירה, אם כי מעצבנת, לתקן טעויות. האם הם ישכילו לא לעשות את אותה טעות פעמיים?
הפיצול בימין הוריד לטמיון רבע מיליון קולות. יש מקום רק למפלגה אחת מימין לליכוד (ישראל ביתנו אינה מפלגת ימין, אלא מפלגת ליברמן). אנחנו צריכים להפעיל לחץ כבד על הפוליטיקאים שלנו: או שתצליחו לבטל את אחוז החסימה, או שהבית היהודי, האיחוד הלאומי, הימין החדש וזהות חייבות לרוץ ביחד. אנחנו צריכים איחוד כזה, והלוואי שבראשו תעמוד איילת שקד.
לא רוצים להתאחד? אל תתמודדו. לא חייבים לרוץ לכנסת. יש הרבה דברים יותר מעניינים שאפשר לעשות בחיים.
4.
נהג מונית אמר לי: הצבעתי לבנט, אבל עכשיו אצביע ליברמן, בגלל הכפייה הדתית. שאלתי אותו באיזו כפייה דתית ליברמן נלחם, והוא השיב לי: ההשתמטות של החרדים מהצבא. אמרתי לו שאם כך, מה שמפריע לו אינו עודף כפייה דתית, אלא חוסר בכפייה אזרחית. מתגובתו של הנהג למדתי שההבחנה הזאת נראית לו דקדוקי עניות, אם כי הוא לא השתמש בדיוק במילים הללו.
ליברמן עשה שימוש ציני ופופוליסטי בחוק הגיוס: הוא יודע ששום נוסח של החוק לא יגייס אפילו חרדי אחד נוסף. לנו, שאיננו חרדים, כדאי לזכור ששינוי כזה יצמח רק מתוך החברה החרדית עצמה. אבל לחרדים עצמם כדאי לחשוב למה השנאה להם פופולרית כל כך, עד שליברמן בחר להשתמש דווקא בה כדי לגייס קולות. ההימנעות מגיוס היא עוול מוסרי שאין שום דרך ערכית או תורנית להצדיק אותו.
אני שמח שהחברה החרדית הולכת וגדלה. זו קהילה בריאה וחשובה, שמביאה הרבה טוב לעם ישראל. אתם כבר גדולים כל כך, עד שקשה מאוד להבין למה הכתף שלכם לא מתחת לאלונקה.
5.
מי חוגג? המשפטנים. לא רק שנדחה האיום של פסקת ההתגברות, אלא שהממשלה ממשיכה להיות משותקת. התקופה שבין ההכרזה על בחירות ובין הקמת ממשלה חדשה היא גן עדן למשפטנים: הם מגבילים כל פעולה של הרשות המבצעת, בטענה שצריך להשאיר את ההחלטה לשר הבא. בדצמבר 2018 הוחלט על הקדמת הבחירות; הממשלה הבאה תקום כנראה בנובמבר 2019, אולי בדצמבר (אם לא יחליטו אז על עוד בחירות). חולשת הפוליטיקאים הביאה עלינו שנה שלמה של שלטון המשפטנים.
6.
בחירות הן קזינו. לכאורה הימין מוביל, לכאורה נתניהו חזק מכולם, אבל אי אפשר לדעת מה יהיה. בזבזנו הזדמנות לממשלה מוצלחת, ועכשיו צריך להתפלל לטוב.
