לפני 14 שנה, כאשר יחיעם שרלו הגיע להדריך בבית הילדים 'נווה מיכאל' בפרדס־חנה, היה ביקוש גדול לתפקיד שלו. זוגות צעירים וגם רווקים עמדו אז בתור כדי להתקבל לעבוד כמדריכים בפנימיות לילדים ולנוער בסיכון. כיום, כמנהל פנימיית נווה מיכאל, שרלו מחפש בנרות צעירים, נשואים או רווקים, שיבואו להדריך אצלו ולא מוצא. 120 חניכים בגילי יסודי ותיכון מתגוררים בבית הילדים נווה מיכאל המשתייך לרשת 'אמונה'. לכל קבוצת חניכים יש שני מדריכים, וכרגע, שלושה חודשים לפני פתיחת שנת הלימודים הבאה, חסרים לשרלו שבעה מדריכים.
המחסור החריף במדריכים גובר משנה לשנה, ומאפיין לא רק את נווה מיכאל. אביתר שאקי, מנהל בית הילד של אמי"ת בשכונת גילה בירושלים, מדווח גם הוא על מחסור חמור במדריכים. כמו שרלו, גם שאקי מספר שכאשר הגיע עם אשתו להדריך כזוג בבית הילד, לפני 14 שנים, הביקוש לתפקיד היה גבוה. כעת, הוא אומר בכאב, הצעירים לא מגלים עניין בתחום. הלהט האידיאולוגי לשליחות החשובה דעך.

העבודה שנעשית בפנימיות הרווחה בנווה מיכאל ובשכונת גילה היא אכן עבודת קודש. ילדים ונערים שאינם מסוגלים לקבל בביתם צרכים בסיסיים, זוכים בפנימיות הללו לחיבוק חם, לאווירה משפחתית וביתית ולטיפול מקיף של בנות שירות, מדריכים, עובדים סוציאליים ומטפלים מקצועיים רבים. כשמדובר בשירות לאומי, הביקוש גובר על ההיצע במספרים גדולים. על כל תקן של בת שירות בפנימיית רווחה עומדות בתור כעשר בנות. לעומת זאת, ההדרכה בשכר סובלת ממצוקת כוח אדם קשה. כ־15 מסגרות שונות של פנימיות רווחה דתיות קיימות ברחבי הארץ, וכולן סובלות ממצוקת כוח אדם בתחום ההדרכה.
תנאי השכר של המדריכים לא רעים עבור צעירים בתחילת דרכם שעדיין לא רכשו תואר אקדמי. השכר עצמו אמנם לא גבוה במיוחד, כ־6,500 שקלים בחודש, אבל המדריכים זוכים לגור בדירה בסביבה עירונית, ובנוסף, מבלי שיידרשו לעבר מקצועי או לתעודה כלשהי, הם זוכים לצבור ניסיון רב בתחום החינוך והרווחה בסביבה טיפולית.
יחיעם שרלו שאל את אחד מראשי המוסדות של בוגרי צבא דתיים מדוע הבוגרים שלו אינם מתעניינים בהדרכה אצלו. "לא הייתה לו תשובה בשבילי", הוא מספר. "הצעירים היום הולכים להייטק ולזרועות הביטחון, אבל לא לתחום הרווחה. העבודה אצלנו אמנם מאתגרת, אבל יש סיפוק רב מהשליחות ואווירה טובה במגורים כאן". שרלו מתוסכל מכך שקריאת "הטובים לרווחה" שהוא וחבריו מנסים להשמיע נותרת בינתיים ללא מענה.
אביתר שאקי מעסיק שבעה זוגות צעירים בבית הילד בגילה. שבוע לפני תחילת שנת הלימודים הנוכחית עדיין היו חסרים לו שני זוגות. "אנשים לא באים", הוא מדווח בתסכול, "וגם רבים מאלו שכן מגיעים בעקבות פרסום מודעות דרושים, ומתרגשים מהסיפורים של הילדים, נרתעים ברגע האחרון או עוזבים אחרי זמן קצר".
לשאקי יש גם הצעות ייעול שעשויות להגדיל את מספר המתעניינים בהדרכה בפנימיות. "ביקשנו שיגדירו את ההדרכה כעבודה מועדפת לבוגרי צבא. אם כל מתדלק זוכה להכרה כזו, אין סיבה שעבודה חשובה כזו לא תוכר גם היא כעבודה מועדפת. בנוסף, חסר בעבודה הזאת אופק של קידום מקצועי. בהוראה, אדם יודע שהשכר שלו יתעדכן עם הזמן ושהוא יוכל להתפתח. בתחום הזה, אתה מצד אחד רוצה את האנשים הכי טובים כי הם ממלאים את התפקיד הכי חשוב בצוות ונדרשים לגעת בעצב החשוף של הילדים עם החיים הכי קשים, אבל מצד שני אין רגולציה, אין תנאי סף ואין אופק לקידום בדרגה ובשכר".
שאקי מספר על מגמה של משרד הרווחה לצמצם בתקני בנות השירות בפנימיות ולהגדיל את מספר המדריכים בשכר. "המגמה הזאת מנותקת לגמרי מהשטח. אם היום אין לי מספיק מדריכים, איך יהיו לי מדריכים במקום בנות השירות? לדעתי צריכים ללכת בכיוון ההפוך – להעניק הכשרה משמעותית יותר לבנות השירות ולתת להן למלא תפקיד של הדרכה".