בישיבה הראשונה של חברי מועצה מקומית מחויבים חבריה על פי חוק להישבע אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את תפקידם במועצה. יפה. זו הצהרת כוונות ראויה שמטרתה, ככל הנראה, לצמצם במידת האפשר פעולות של חברי מליאה נגד מדינת ישראל (מובן שמי שבא מלכתחילה לפעול נגד המדינה לא יירתע משקר, אבל זו הצהרה יפה).
חברי מליאת עיריית עפולה הוסיפו הפעם לשבועת האמונים הזאת את כוונתם לשמור על צביונה היהודי של עירם. התוספת לא מצאה חן בעיני היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שמלבד זאת שפסל חוקית את שבועתם זו, גם הצהיר כי השבועה על שמירת הצביון פגעה בהצהרת האמונים המקורית. לפי עיתון הארץ, החלטת היועמ"ש מנדלבליט עומדת בסתירה לעמדת משרד הפנים, שגיבה את חברי המועצה ואת העומד בראש העירייה, אבי אלקבץ.
מבחינת מנדלבליט, האוחז בחוק היבש, המערבי, שאין לו דבר עם הציונות, בארץ ישראל אולי קם העם היהודי, אבל אין לו זכות לשמור על צביון מדינתו היהודית. הקשר ההיסטורי המוזכר במגילת העצמאות, המקנה לנו זכות על הארץ הזאת, פג כשהוא פוגש ערכים כלליים. מבחינת מנדלבליט, השוויון מעל הכול.
אני משערת שמנדלבליט היה יוצא באותה מידה גם נגד הצהרת בלפור, שלפי מגילת העצמאות "אושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין־לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי".
אבל במדינת ישראל קם העם היהודי. עצם ההגדרה הזאת מדברת על אפליה מתקנת, שתיצור מטבעה אינספור חיכוכים והתנגדויות. ולאורך כל הזמן אנחנו צריכים לעצור ולבדוק: האם הצעד הזה שאנחנו עושים עכשיו הכרחי לקיום עם ישראל בארצו? ואם כן – אנחנו מחויבים לעשות אותו, למרות חוסר הנוחות שאנו חשים. ואנו חשים אותה ללא ספק.
שבועת חברי העירייה גורמת לי לאי נוחות. המילים "צביון יהודי" נשמעות באוזניי אפילו קצת גזעניות. אז אני מרימה טלפון לחברים בעפולה ושואלת אותם איך זה באמת. איך נראים החיים בעיירה הגלילית. הם מספרים לי שהדיבורים היפים על "ייהוד הגליל" – מטרה ציונית ידועה – נשכחו. היום הערבים, שחיים בתנאים פחות טובים משלהם, עוברים לגור בערים היהודיות כדי לשפר את איכות חייהם.
"ואז יום אחד אנחנו מתעוררים ומגלים שרוב הרחוב שלנו ערבי. ואנחנו אומרים, סבבה. אנחנו נאורים. ואז חצי מהילדים בגן של הבת שלי ערבים. וגם זה לא נורא. שתלמד על תרבויות אחרות, מה רע. ואז הילדים גדלים. ובמקום איברהים הנער קורא לעצמו אבי, ונחשי מה קורה בהמשך. ולא לדבר שלקהילה הזאת יש צרכים ותרבות ודת אחרים, אז עוד שנייה יקימו מסגד במרכז העיר, כי אנחנו מקבלים וסובלנים ודמוקרטים".
עפולה היא העיר היהודית היחידה בציר 65, מחדרה ועד מטולה. היא מוקפת כפרים, עיירות וערים ערביות. תושבי עפולה מרגישים כי הם שומרי הגליל, בלעדיהם ייפרץ הסכר וייווצר רצף בין אום אל־פחם לנצרת ולכפרי הצפון. הם נעלבים כשקוראים להם גזענים. "אם המדינה הייתה מתנהלת בשוויון אמיתי לכל אזרחיה, לא היית שומעת ממני מילה", אומר ראש העיר אבי אלקבץ. "אבל נסי להתקבל לאחד מכפרי הסביבה כיהודייה. אני אומר לך שאין לך סיכוי כי המכרזים פתוחים רק לבני המקום. בדוק. אז אצלם יש תנאים שיגבילו אותנו, ואצלנו הכול פתוח? אם אנחנו חפצי חיים, כיהודים, ואם הדת והתרבות והלאום שלנו חשובים לנו, אנחנו צריכים לעשות הפרדה". ראש העיר מדגיש שהפרדה אינה העדפה, ושהוא ישמח אם התנאים בכפרים הסמוכים יושוו לתנאים בעירו.
נכון, לא כל הערבים הם אויבים שלנו. יש משפחות ערביות בצפון שבניהן מתגייסים לצה"ל. יש דרוזים ובדואים שנאמנותם למדינה אינה מוטלת בספק. אבל אין ברצון לשמור על צביונה היהודי של העיר עפולה כדי לפגוע בחייהם, חלילה. לפי ראש העיר, תושבי כפרי הסביבה מוזמנים לעיר, לסחור בה ולהשתתף באירועי התרבות שבה. הם מוזמנים למתנ"ס ומוזמנים לספרייה ולמרכז המסחרי. אבל המגורים המשותפים בה הם קו אדום, כפי שהם קו אדום מבחינת ראשי הכפרים הערבים.
כשצוללים למונחים משפטיים מערביים, קל להתבלבל. קל להגיד שהציונות היא גזענות. קל להגיד שהפרדה היא גזענות. זה לא רק קל, זה גם נותן תחושה נעימה. קשה לחזור, להזכיר ולזכור בשביל מה הקמנו את המדינה הזאת ולמה. ותפקידנו, למעננו ולמען הדורות הבאים, הוא לשמור על מדינת ישראל ועל צביונה היהודי־דמוקרטי. למרות חוסר הנוחות.
