אוי לאותה בושה. אוי לאותה כותרת מוכרת לעייפה. אוי לאותו זעזוע שכבר הפך להרגל. עוד סמכות רבנית חבושה כיפה גדולה, מקפידה על קלה וחמורה ומחמירה ומחמירה ומחמירה, נחשפת בקללתה, נתפסת בזנותיותה.
וכבר אמרנו את כל מה שאפשר לומר בכל הפרשות הקודמות. וכבר הובכנו מחילול השם, ותירצנו והצדקנו והתביישנו וחיפינו והשבנו בתשובה לא שלמה ולא מלאה. והקול כבר לא נותן להצטדק בשם "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו"; והשפתיים עייפות ממלמול אזהרת "אין אפוטרופוס לעריות" שכבר תורגמה ללימוד סנגוריה.
ותכף יתבררו עוד פרטים על הפרשה התורנית, תורנית להתקדש, ויצוצו עוד ועוד קורבנות עם חוויות דומות, ותבוא מפה תגובה מגוננת ומשם תגובה מגנה – ואלה ואלה דברי אלוהים חיים. ואלה ואלה דברי נבוכים. ואלה כמו אלה נשטפים בזרם בושת הפתיינים, עד לפרשה הבאה.
על שלושה דברים יישפט הנידון בציבור, ובל יעבור עליו הדיבור: על גילוי העריות של הגוף ושל הנפש; ועל שפיכות דמי התמימים והתמימות שהלכו אחרי כבודו באמונת חכמים מסמאת עיניים; ועל עבודה זרה, בעיקר על עבודה זרה. על בניית עגל זהב המתפאר בזקן היורד על פי מידותיו, על הליכת הצאן אחרי הרועה הטובח, על קשירת קשר מאחורי גבו של האל הגדול, הגיבור והנורא. קשר של אמונת חכמים שהתגלגלה לכריעה והשתחוויה בפני הבל וריק, משמעת קפדנית בפני מי שלא יושיע.
את השבר הזה, שבר ההתפכחות מרבנים ואישים מפוארים שרבים וטובים הלכו לאורם, שרבים וטובים קשרו בהם את גורלם – את השבר הזה רק יראת שמיים אמיתית יכולה לתקן. רק הבנה עמוקה וקבועה שאלוהים יש רק אחד. שום כישורים רטוריים ושום תבונה מופלאה לא יכולים לכסות על מגבלות האנושיות, על ההבנה שאין ברייה שמחזיקה אצלה את כל התשובות. שאין בשר ודם – נשגב ומלומד ככל שיהיה – שכוחו וגבורתו מלא עולם. כי בינינו, יצירי האלוהים, אין אחד שאין עוד מלבדו.
את המתנה המונותאיסטית קיבלנו מזקננו אברהם עוד בהיותנו משפחה בת שבעים נפש; את הבשורה הזו הביאו גדולי האומה שלנו לכל הדתות בעולם. ומשום מה דווקא אנחנו, דווקא אלה הדבקים ביותר באמונה שלמה, מוצאים את עצמנו פעם אחר פעם דולקים אחרי משיחי שקר, אחרי מצג שווא. נותנים להם לשטוף אותנו מבפנים בלי שום סייג, בלי לקנות לעצמנו כלים ביקורתיים, לשמוע, ללמוד וללמד.
אמונת חכמים תחזור למעמדה משכבר רק כשנדע לא להיות ספוג הסופג את הכול, שאינו מבחין בין אמת לשקר, גם לא כ"משמרת" שקולטת את הרעה ומוותרת על הטוב. כשנדע להיות נפה שקולטת את הסולת האיכותית, ומוחקת את המיותר.
זה לא בידי תלמידי החכמים, אלא בידיים שלנו – אנו שנולדנו גם אנחנו בצלם אלוהים, שירשנו די־אן־איי תלמודי שנון ומתפלפל. כמי שאלוהים חנן אותם דעת, אנחנו נדרשים להפעיל אינטואיציה, לזהות את הנצלנים ולהוקיע אותם עד שיהיה מחננו קדוש. והיו עינינו רואות את עצמנו, לנקות אורחות חיים ולחדד נהלים.
החליפה של האיומים
קשה לתאר את עייפות החומר שנפלה על עיתונאי ישראל מרגע שאפשרות הבחירות עלתה לאוויר. זו לא עצלנות מקצועית, וגם לא היעדר סקרנות למשחק הנערים לפנינו. להפך: בשביל אנשי תקשורת, בחירות הן שיא מקצועי שמטלטל את המערכת כולה, כשהוא מזרים דם חדש למשחק הכיסאות של בית הנבחרים. אבל עם כל הכבוד לרענון השורות, דיאליזה לא עושים כל יום.
הבחירות לכנסת ה־21 עוד טריות מכדי שנשכח את הכוחנות והדורסנות; את המשאבים האינסופיים שהוקדשו לפלגנות הדדית, ואת הזיופים מעוררי הבחילה והתסכול שהניבה המערכת, הרבה לפני שנפתחות הקלפיות.
אם אפשר לזכך אמירה אחת מהשבוע החולף שממצה את תחושת הקבס הזו, היא מתנוססת בהצהרתו המגונה של שר הביטחון לשעבר ולעתיד, אביגדור ליברמן: "ככל שמאיימים עליי זה רק נותן לי יותר מוטיבציה", אמר איווט, מה שלא הפריע לו להמשיך להתעקש שהוא פועל רק ממניעים אידיאולוגיים.
ליברמן לא משקר. העמדה החרדית באמת מחרפנת אותו, ויש בה כדי לעצבן את כולנו. קשה להישאר אדיש נוכח מציאות פוליטית שבה הסכם שמקובל על נבחרי ציבור, נתקל בחומת אדמו"רות בלתי מתפשרת שמסובבת על אצבע צדדית מדינה שלמה.
ובכל זאת, אי אפשר גם להחמיץ את חדוות המרד של ליברמן, שקורנת מפניו וניכרת מדבריו. נראה כי הוא התאהב בתשומת הלב המופרזת שחמשת המנדטים שלו מאפשרים לו. ופה, בדיוק פה, נולד המיאוס הציבורי מפוליטיקאים. במקום שבו אמת עקרונית לובשת זחיחות, שם נבחרינו היקרים מאבדים אותנו.
זה לא אומר שליברמן יינטש על ידי בוחריו במקרה של הליכה לקלפי. כאלה אנחנו, חוזרים לאותה שורה של נבחרים שלועגת לנו שוב ושוב. אבל זה אומר שהצעדים שלנו אל הקלפי בפעם הבאה – תהיה מתי שתהיה – יהיו כבדים הרבה יותר.

לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
