אחד מזיכרונות הילדות שלי קשור למשחק הקלפים. המפגשים החברתיים של הוריי ז"ל וחבריהם, כמו רבים מבני הדור ההוא, כללו משחק קלפים. לא היה כסף על השולחן, אולי פרוטות סמליות, אבל זו הייתה דרכם להיפגש ולהיות יחד. אותנו, הקטנים, שלחו למיטות, ומשם יכולנו להאזין ולעקוב אחרי המתרחש.
המפגשים האלה התנהלו בדממה כמעט מוחלטת. לא היו דיבורים. אבל מדי פעם, הפרה את הדממה קריאה רמה שפרצה מפי כולם יחד: "פריש". לא בדקתי, אבל נראה לי ש"פריש" הוא ביטוי ביידיש שמשמעותו "רענון", כשהכוונה היא לטריפת הקלפים והתחלת המשחק מחדש. "אתחול מחדש", היינו קוראים לכך בשפה שלנו היום.
נזכרתי בחוויית הילדות הזאת כשהתברר בשבוע שעבר שאנחנו הולכים לבחירות נוספות. יש מי שעושים כרגע סקרים וחישובים המבוססים על תוצאות הבחירות הקודמות, מתוך ניסיון להעריך מה תהיינה התוצאות הפעם, אבל נראה לי שהם אינם די ערים למתרחש. אנחנו בעיצומה של רעידת אדמה פוליטית עמוקה. טריפת קלפים יסודית. לא בטוח שמה שהיה הוא גם מה שיהיה.
דרכן של רעידות אדמה שהן באות בסדרות. אתה לא יכול לדעת אף פעם אם הרעידה האחרונה שהתרחשה והורגשה היא באמת האחרונה, גם לא לדעת אם היא החזקה ביותר בסולם ריכטר. הבחירות הקודמות, שהוכרזו אחרי שליברמן הפיל את הממשלה בתום ארבע שנים, היו אירוע סביר שהכרנו בעבר כמוהו. אבל פיזור הכנסת ה־21 השבוע הוא סרט שעדיין לא ראינו. ועדיין, לא בטוח שראינו את הסרט כולו. ייתכן שזה רק הפרומו.
לא מדובר רק בשינויים כאלה ואחרים שיתרחשו על בסיס המערכת הקיימת, כמו השאלה הגדולה אם רשימת כחול לבן, התארגנות פוליטית שהוקמה אד־הוק לצורך הבחירות הקודמות, תמשיך להתקיים במתכונתה. גם השאלה אם נתניהו יעמוד בראש הליכוד בבחירות הקרובות עדיין פתוחה, כמו גם האפשרות להתארגנויות וחיבורים כאלה ואחרים בימין או בשמאל. כל זה צפוי.
אבל כנראה אנחנו בעיצומה של רעידת אדמה פוליטית משמעותית הרבה יותר. כבר שנות דור המערכת הפוליטית שלנו בנויה על דפוסים קבועים. שני הגושים, שמאל וימין, מתגוששים ביניהם באופן קבוע, גם אם השחקנים הראשיים מחליפים מדי פעם חולצות, תדמיות, שמות ולפעמים גם קבוצות. נתניהו, אבי אבות שחקני הבונקר, התמחה בשמירת כוחו בתוך המערכת הזאת. הוא הקפיד תמיד לא להכריע ולא ליזום. כך מול חמאס. כך מול אש"ף ואבו־מאזן. כך מול מערכת המשפט והתקשורת. כך בכל החזיתות, להוציא החזית האיראנית.
נראה שמשחק הבונקר הזה מיצה את עצמו, והוביל את ההוויה הישראלית לקיבעון עמוק שהתבטא במשחק הגושים האינסופי הזה של ימין ושמאל בלא הכרעה ובלי תכלית. אמנם הימין ניצח ברוב המערכות ניצחון פוליטי, אבל מעולם לא הכריע את המערכה כולה.
אפשר שעכשיו המערכת הפוליטית הזאת מיצתה את עצמה והיא נפרצת. השאלה מה הניע את ליברמן לעשות הכול כדי להפיל את נתניהו היא מעניינת, אבל לא היא העיקר. השאלה היא מה מניע את היד הנעלמה של ריבונו של עולם לעשות זאת. אין בנו מי שיודע חשבונות של מעלה, אבל את התוצאות אנחנו יכולים לראות: טריפת קלפים, רעידת אדמה פוליטית שאפשר לשער שעומדת לפרוץ סוף־סוף את הקיבעון הפוליטי שהכרנו ולשנות מן היסוד את המערכת הפוליטית בישראל זה שנות דור.
בכל התהליכים – בטבע, בהיסטוריה, בתודעת האדם ואף בפוליטיקה – מתרחשות קפיצות מדרגה, דילוגים מהפכניים ומעברי פאזות שלא בדרך ההתפתחות האיטית. "רק למשוגע יוכל להיחשב האיש אשר יציב גבולים לאמור: רק בצעדים מדודים כאלה, שבאו לפנינו בחיזיון של הרגלנו הקטן, מגיעות הינן המגמות הנצחיות לתכליתן… עינינו הרואות כי הכול הוא גדול לאין תכלית. חוק ההתפתחות (האבולוציה, מ"ק) גדול לאין שיעור וקץ, וכוח המדלג (כוחות של קפיצת מדרגה מהפכנית, בטבע, בהיסטוריה, וכל שכן בתודעה, ברוח, באדם וגם בפוליטיקה, מ"ק) גדול לאין קץ… ואין שום מעצור לא לדרך ההתפתחות ולא לדרך הדליגה" (הרב קוק, עקבי הצאן, קנ"ד).
ייתכן שאנחנו נמצאים בעיצומו של "דילוג" כזה, של קפיצת מדרגה, של קפיצה קוואנטית. ייתכן שחוסר היציבות של המערכת הפוליטית שלנו עדיין לא הגיע לשיאו בהכרזה על פיזור הכנסת ועריכת בחירות חדשות. ייתכן שזו רק ההתחלה.
