לכאורה, המשבר שהוביל בשבוע שעבר את המדינה לבחירות מוקדמות הוא נקמה אישית של אביגדור ליברמן בבנימין נתניהו. אבל כשמתבוננים ברצף האירועים של החודשים האחרונים, ברור שיש כאן עומקים גדולים בהרבה. לב העניין הוא צירוף של התנהלות בעייתית מצד כמה גורמים מרכזיים, שהמכנה המשותף להן הוא אחד: היבריס.
ראשונה היא מערכת המשפט. אילו התקבלו הצעות הימין, הן היו גורמות לריסוקו המסוכן של בית המשפט העליון, ולמעשה לריסוק כל מנגנון בקרה על המערכת הפוליטית. אבל כשבוחנים מדוע זכו ההצעות ההזויות האלו לתמיכה רחבה, צריך לזכור שמערכת המשפט לקתה בהיבריס בעשורים האחרונים. תפיסה שהנחת היסוד שלה היא ש"הכול שפיט" וש"מלוא כל הארץ משפט" היא מגלומנית בהגדרתה. כשזה מצטרף לשנים ארוכות של מינוי שופטים בעלי אג'נדה מסוג מסוים והרחקת מועמדים בעלי אג'נדה אחרת, זה מקומם במיוחד. אגב, כל הטיעונים הללו נאמרו בזמן אמת לא רק מפי פוליטיקאים ימנים, אלא בראש ובראשונה מפי שופטים בכירים, כמו משה לנדוי ומנחם אלון, ואנשי משפט מובהקים כמו רות גביזון ויואב דותן.
ההיבריס אפיין גם את התנהגות המחנה החרדי. זהו מגזר שבגדול אינו שותף למאמץ הצבאי ובמידה רבה גם לא למאמץ הכלכלי של החברה הישראלית. אם לא די בכך, החרדים גם אינם מהססים לתבוע השלטה של נורמות ההתנהלות שלהם על הציבור הישראלי. הם יקבעו בלעדית איך מתחתנים ואיך מתגרשים, מה יהיה מראה המרחב הציבורי בשבת, מי יוכר כאן כיהודי ועוד. גם הם הוזהרו בזמן אמת שההתנהלות הזאת מסוכנת, אבל גם הם העדיפו את פיתוי הכוח.
ואחרון־אחרון ובהחלט לא חביב הוא בנימין נתניהו. גם הוא לקח את ההערכה האמיתית והמוצדקת לכישוריו הרבה יותר מדי רחוק. קודם כול, בעצם התחושה שכמי שמוותר על מנעמי החיים לטובת שירות המדינה מגיע לו ליהנות מאותם מנעמים בדרכים שאינן מותרות לעובדי ציבור. בשלב הבא הניח שסגולותיו ומעמדו המדיני מצדיקים שיארגן לעצמו כל תרגיל משפטי וציבורי שיכול לאפשר לו להימלט מאימת הדין. שלא לדבר על מכלול התרגילים, ההבטחות המופרות, הרמאויות הקטנות והגדולות שרקח לאורך הקריירה. כל אלה הביאו אותו לרגע האמת של חייו הציבוריים, כששותפים ויריבים גם יחד לא מוכנים לתת בו אמון.
מכיוון שההיבריס היא תכונה אנושית מובנית אצל בעלי כוח, אי אפשר להסתפק בהנחה שמכאן ואילך יילמד הלקח. צריך לחוקק חוקים שימזערו את נזקיו. בראש ובראשונה, חוקים שיחדדו עוד יותר את האיזון בין הרשויות וירסנו את בעלי הכוח המוגזם. ראש הסיעה הגדולה ביותר צריך להיות המוזמן הראשוני להרכיב את הממשלה, בלי צורך לקיים מו"מ על כך; מנגד, אם נכשל במשימתו, המנדט אמור לעבור אוטומטית לנשיא, כדי שיטיל את המלאכה על מישהו אחר. צריך גם לנסח מחדש את מערכת היחסים של הזכויות והחובות בין הציבורים החרדי והערבי ובין המדינה, כך שכולם יקבלו את מלוא הזכויות וימלאו את מלוא החובות.
בד בבד, צריך להסדיר סוף־סוף באופן פורמלי את היחס הראוי בין הרשות השופטת לשאר הרשויות. בית המשפט העליון צריך לקבל רשמית את הזכות לפסול חוקים, אך רק ברוב מיוחס של לפחות שני שלישים מכלל השופטים; חוקי יסוד לא יעמדו לביקורת שיפוטית, ובלבד שהם עצמם התקבלו ברוב מיוחס של חברי הכנסת. יש מקום להגבלת חקירות משטרה על ראש ממשלה מכהן, ובלבד שבה בעת ייקבע שראש ממשלה יכהן שתי קדנציות בלבד. ההגבלה לא תחול על עבירות שאינן ממוניות, וגם לא על עבירות שנעשו בעת כהונתו כראש ממשלה. חקיקה לא יכולה להיות רטרואקטיבית, אבל מבחינה ציבורית ראוי שגם סאגת נתניהו תסתיים בהקדם בפרישה מתפקידו, במקביל לחנינה שיקבל מהנשיא, כפי שקרה בשעתו עם הנשיא ניקסון ופרשת ווטרגייט.
כדי שהמערכת הפוליטית תהיה מסוגלת להפיק מתוכה את כל הטוב הזה, צריך להזכיר לחבריה השכם והערב שמדינת ישראל היא נס מופלא; נס שהושג, בין השאר, בזכות זאת שרבבות מבניה נהרגו כדי להגן על קיומה, ורבים אחרים עדיין ממשיכים לסכן מדי יום את חייהם למען קיומה. מכאן שכל פעילות ציבורית צריכה להיעשות באופן שיהיה ראוי לגודל הנס ולגודל הקורבן, ושום אינטרס, אישי או מגזרי, אינו יכול להיות גדול יותר מטובתה הכוללת של החברה הישראלית.
