כבר שיתפתי אתכם בעובדה שמשפחת זמרי הצנועה עומדת בקרוב לנטוש את העיר הגדולה תל־אביב לטובת הזוהר והטירוף של השכנה רמת־גן, שבחרה ביהודי עם השם הכי דרוזי בעולם לראש העיר. מה נסגר עם כרמל שאמה הכהן, שגרם לו להוסיף את "הכהן" לשם? הוא היה צריך פשוט להוסיף "היהודי".
בכל מקרה, בעוד חודש אנחנו צריכים לפנות את הדירה וכולנו נושאים תפילות לאל העירייה שירד מהשמיים ויחתום לנו על טופס 4 המיוחל, שרק אחרי קבלתו אפשר לחבר את המבנה לתשתיות חשמל, מים וטלפון. לא רבים יודעים, אגב, שמספר הטופס ניתן לו בהתאם לארבע הפעמים ביום שאתה רוצה למות עד שהוא מגיע. לכל שיחת טלפון אני עונה כמו נערה בת 15 שהחתיך של השכבה אמור להתקשר להזמין אותה לנשף, ואז, כשאני מגלה שזה לא מנהל העבודה קוסטה אלא אשתי או איזה חבר, אני נכבה ומדמיין אותי ואת שלושת ילדינו חולקים במשך חודש ארגז ברחוב אלנבי. אני אשכרה בסטרס. אם בעוד שלושה שבועות אני לא מקבל טופס 4, אני בלי בית.
קרטון להשכיר
כשהסטרס נכנס הביתה, אני מוצא את עצמי מבלה אחר הצהריים רגוע עם שני הטרוריסטים והטרוריסטית בחצר, ומדמיין איך נשרוד יחד ברחוב. אשכרה מצאתי את עצמי צועק על העולל אחרי שהוא התחיל לבכות, כי ביס לא מדויק הפיל לו חצי ארטיק: שנייה אתה לא תשרוד על מדרכה, שנייה!
אני באמת מיואש. היינו אמורים לעבור באמצע פברואר, אז בחישוב לקחנו חודשיים ספייר כי מי עומד פה בזמנים. אבל בפברואר הקבלן אפילו לא ענה לי, במארס עברתי לממתינה, באפריל הוא אמר שיחזור אליי, והנה הגיע מאי והוא לא חוזר. לחץ, לחץ, לחץ. אנחנו צריכים עוד לארוז, אז בינתיים אני מנסה לעבוד קצת על שירן ולטפטף לה מדי פעם שיהיו דברים שהיא תצטרך לוותר עליהם, כי אין מצב שאנחנו מעבירים איתנו את כל השטויות לבית החדש. בינתיים היא הסכימה לוותר על שני כפתורים ובבושקה שקניתי כשהייתי במוסקבה.
רגע, יש טלפון, אולי זה קוסטה! לא, זאת רויטל מהבנק. מכירים "מדד תשומות הבניה?" אז אני לא הכרתי, עד עכשיו. נעים מאוד, יש לי עוד שלושים אלף שקל להוסיף למחיר של הדירה. אני בשלב של למכור תאום. סתם, סתם, יותם, תירגע, אתה היסטרי, יהיה בסדר. אתה כל כך היסטרי שאתה כותב לעצמך בגוף שלישי. חייב להירגע.
ויש עוד מלא דברים לעשות. צריך לדבר עם ההוא של הפרקט, וההוא של הסורגים, ואלה של השיש, ולהתקשר להיא מהסלון ולהוא מחדר הילדים והאלה מחדר השינה וההם מפינת האוכל. רגע, יש טלפון, אולי זה קוסטה! לא, זאת שירן. היא שואלת אם קוסטה התקשר, אני אומר לה שלא ושתפסיק לטלפן אליי כל הזמן, כי יש מצב שקוסטה מנסה במקביל.
די, אני נוסע לשם, לא אכפת לי. אני מעמיס שני ילדים אצלי ואחד אצל השכן ויוצא לכיוון הבית החדש. אני חייב לראות מה קורה שם, לדבר עם שכנים, עם הפועלים, עם השיש, לא אכפת לי. אז אחרי חצי שעה ושני ילדים בוכים באוטו הגעתי לבניין. בכניסה ישב פועל שמשחק בטלפון. שכנעתי את עצמי שזה אומר שטופס 4 קרוב, כי מי משחק בטלפון כשטופס 4 רחוק? רגע, יש טלפון, אולי זה קוסטה! "קוסטה, מה קורה? אני פה בבניין, איזה כיף שסוף־סוף חתמו על טופס 4, אפשר להעביר את הדברים כבר מחר?".
תדהמה, זה לא קוסטה, זה השכן. שכחתי לתת לו מוצץ. "שתבכה. זה יחשל אותה לקראת הארגז באלנבי", ניתקתי ופניתי אל הפועל. "שו יא סחבי ג'יבל טופס ארבע?", שאלתי. "אחי, קוראים לי תומר, דבר עברית יא דביל", הוא עונה. אני מנער מעליי את הגזענות שהפגנתי כלפי ענף הבנייה ושואל בעברית צחה "מה קורה יא סחבק יש'ך מושג מה נסגר עם הטופס ארבע?". הוא משיב לשלילה. רק קוסטה יודע לענות על דברים כאלה. וקוסטה חתך מוקדם הביתה.
איבדתי את זה לגמרי. "מה זה חתך מוקדם? אנשים על קוצים, מתים לדעת אם יש להם בית או שהם עומדים להיזרק לרחוב. בושה וחרפה! מה יותר חשוב מאנשים שהולכים להיזרק לרחוב? חתיכת אפס מאופס". תומר: "אשתו קיבלה צירים, הם בבית חולים". אני משפיל מבט וחותך משם מובס ובלי טופס. בדרך הביתה אני שואל את הילדים באיזה רחוב הם מעדיפים שניזרק בינתיים. הם לא עונים, כנראה מעכלים את גודל המשבר. או את גודל הטמטום של הנהג.
רגע, יש טלפון, אולי זה קוסטה! בעצם, איזה קוסטה, קוסטה עם צירים. אני עונה לטלפון בחוסר חשק. "שמעתי שבאת לבקר בבניין", יש אלוהים. זה קוסטה! אני מגייס את השקרן שבי, ועונה "כן אחי, באתי לשאול מה שלום האישה ואיך ההיריון".
הוא לא מאמין למילה. אני שומע את זה מטון הדיבור שלו, כשהוא אומר לי, "אחי, אני לא מאמין לך למילה". הוא מודיע שהוא יוצא לחופשה של שבועיים ושתומר מחליף אותו. מה תומר עכשיו, איך אני אמור לסמוך על תומר. קוסטה זה שם שמשדר מקצוענות, עבודה, בהילות, קומוניזם. תומר משדר לי מישהו עם בית ברמת־השרון שממש לא אכפת לו אם המשפחה של זמרי תגור ליד הפח הירוק של בוגרשוב. "אין בעיה אחי, רק בריאות, ותזמין אותי לברית". ניתוק.
צחוק הגורל
אני מגיע הביתה בידיים ריקות. לא טופס 4, אפילו לא שני טפסי 2. אני אוסף את השלישית מהשכן ומניח את שלושתם על הרצפה, שיתרגלו לעתיד הבא עלינו לרעה. שירן מגיעה ומביטה בי במבט שואל. אני עונה לה בעיניים כבויות: אין טופס. אנחנו מביטים בשלושת ילדינו הצוחקים. אני זורק לידם כובע ומשליך לתוכו כמה מטבעות, סתם כדי לקלוט את התמונה. שירן מתחילה לצחוק, לא יודע למה, אבל אני נסחף אחריה ונקרע. פשוט נקרע. הילדים קולטים את שנינו צוחקים ומתחילים לצחוק גם הם. חמישה בני אנוש בלי טופס 4 ועוד מעט בלי בית צוחקים בטירוף בלי סיבה רק כי אין להם דבר טוב יותר לעשות. את הצחוק קוטע צלצול טלפון, ובפעם הראשונה כבר שלושה חודשים בערך, ממש לא אכפת לי אם זה קוסטה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
