בזכותכם ישבתי ללמוד קצת על שבועות. ניסיתי לחדש לעצמי משהו על החג, וככה הגעתי למושג שלא הכרתי: יום טבוח. על פי ויקישיבה, "יום טבוח נקרא במשנה ובברייתא היום שבו מקריבים את קורבנות העצרת – היינו חג השבועות – שהיה אסור להקריבם בחג". חלק אומרים שהמילה טבוח היא כי היו המון קורבנות באותו יום, וחלק לוקחים את ההסברים על היום הזה ומגדירים אותו כיום שמחה.
בהתחלה אמרתי לעצמי, איזה שם מעניין, אבל אחר כך הגעתי למסקנה שבואו, פשוט קוראים לזה אסרו חג. ומבחינתי, כל עוד אין בית ספר, זה בוודאות לא יום שמחה. זה אולי היום שבו אני טבוח את מיתרי הקול שלי בצעקות על הילדים.
ניסיתי לחשוב על רעיונות אחרים. רציתי לכתוב שוב על רות המתוקה, ועל כך שאני מדברת המון עם כלות טריות שחלק לא מבוטל מהמורכבות של החיים החדשים שלהן נובע ממערכות היחסים החדשות עם "הצד שלו". איך הן מרגישות שהן בבחינה מתמדת, נכנסות לעולם שלם של פוליטיקות שחדש להן. איך בהתחלה הן "הכלה החדשה" וכולם מקבלים אותן בחיוכים, ותוך פחות מחודש מתחילים העניינים. ההתחשבנויות. וכמה אני חוזרת שוב ושוב שזה לוקח זמן. להכיר, להיפתח, ללמוד את הכללים את הרגישויות ואת הניואנסים שיש בכל משפחה.
רציתי לכתוב שוב על נעמי, על מה היה בה בחמות הזו שגרם לכלתה להיות כרוכה אחריה, וגם על זה להרחיב – על איך אנחנו חייבים וחייבות להפסיק עם הפייק ניוז שכלה וחמות לא מסתדרות. שרק הרבה כבוד הדדי ואיזון עדין ומדויק בין קרבה למרחב, בין מעורבות ואמון, יכולים להפוך את הצמד חמות־כלה מאויבות לכוח אדיר שממשיך להוביל את המשפחה קדימה.
אבל שוב ושוב חזרתי ליום הטבוח ולמשמעות שלו. אם יש משהו שאני אוהבת אצלנו ביהדות, זה שיש אפשרות לתקן, ושהתיקון הוא במעשה. זה לא כמו בנצרות (או לפחות, לא כפי שהיא מצטיירת בסרטים) – עשית משהו רע, בוא תגיד סליחה ויאללה ממשיכים. אצלנו, אתה צריך לעשות. התיקון הוא בעשייה. זה ביום טבוח (מאוהבת בביטוי הזה, חייבת לקרוא ככה לאחד הילדים), זה בפסח שני. המהות העמוקה של הדבר הזה מאוד מתחברת עבורי לחינוך ילדים.
כוח־העל של אחת הבנות שלי הוא לשלוח לי הודעת התנצלות שוברת לב. אני בדרך להופעה ופתאום מקבלת ממנה טקסט יפהפה, מרגש וממיס. מלווה בכל אימוג'י שקיים על פני הגלקסיה. אבל אני לא מגיבה לה, כי זה לא הדבר עצמו. היא לא צריכה לפייס אותי, אני רוצה שהיא תבין על מה כעסתי. כשאני חוזרת כבר מאוחר בלילה, אז אני מחכה לדבר איתה, ודוחה את זה, ובסוף אנחנו לא מדברות וההודעה נשארה ככה באוויר. צבעונית ומלאת חרטה.
אבל לפני כמה ימים היה רגע נדיר שבו היינו רק שתינו. ניסיתי להסביר לה שכשהיא עושה משהו שאני כועסת עליו, זה בגלל שהמעשה נוגד את הערכים שאבא ואני מנסים להקנות לה. לצערי לא בכל רגע נתון יש לי זמן ופניוּת להסביר לעומק כל דבר. אבל אני מצפה שהיא כבר תדע. שאם היא העליבה אחות או חברה, אם היא נעלמה בלי לעדכן, אם היא השאירה בגדים בכל מקום – זה כי היא עדיין לא חיה על פי הערכים של כבוד לחברים ולאחים, אחריות וסדר.
והדבר הכי חשוב להבין הוא שהתיקון הוא לא ההודעה. התיקון הוא הפעם הבאה, במעשה. אל תשלחי לי הודעת סליחה, תכתבי לי איך עשית טוב לאחד האחים שלך, או איך עשית צדק עם חברה שלא התנהגו אליה כראוי. אל תשלחי לי אימוג'י של לב שבור, שלחי לי תמונה של סלון נקי מנעליים. ואחרי המעשים נמשכים הלבבות, וככה היא תלמד בגוף, בפה ובלב את מה שאנחנו מנסים ללמד אותה: איך לחיות פה בעולם, איך להמשיך את מה שאנחנו למדנו, את מה שעושה את המשפחה הזאת למשפחה שלנו.
מהמחשבות האלו אני גם עוברת אל עצמי. על כמה שאני מבקרת את עצמי על הצעקות שלי, על הכעסים. על הדברים שיוצאים לי מהפה. ואני אומרת לעצמי, את רוצה להתקדם? יש לך הזדמנות בפעם הבאה לעשות את זה אחרת. להשלים את הקורבן. הרי ברוך השם, הזדמנויות יש בלי סוף לכעוס ולהתרגז ולצעוק ולבקר. לא הספקת? יש לך אפשרות לנסות שוב, לעשות שוב. לעשות טוב.
