התורה היא אנתולוגיה של כישלונות. פעם הלכתי לומר שנה טובה למורי ורבי הרב ליכטנשטיין זצ"ל, והרב שאל אותי איך אני מרגיש בעבודתי כרב. הייתי בתקופה לא טובה, ואמרתי לו את האמת: "יותר אכזבות מאשר הצלחות, ויותר כישלונות מאשר הישגים". הרב לא התרגש. הוא אמר לי: "בפרשת השבוע קראנו איך מסכם משה רבנו את חייו, בגיל מאה ועשרים: 'הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עִם ה', ואף כי אחרי מותי'. זה הסיכום של משה, אחרי ארבעים שנה של הנהגה רוחנית. אתה חושב שמגיע לך יותר ממה שקיבל משה רבנו?"
כמעט כל גיבורי התנ"ך נכשלים. בדור הראשון – אדם וחוה מגורשים מגן עדן. בדור הבא – שני צעירים היו בעולם, ואחד מהם רוצח את השני. אלוקים מוחק את העולם ומתחיל אותו מחדש עם גיבור חדש – נח; אבל אחרי המבול נח משתכר ומתבזה לעיני ילדיו. יעקב לא מצליח לפתור את הסכסוכים הפנימיים הנוראים בתוך משפחתו. דוד המלך בורח ברגל מעיר מלכותו ירושלים, מפני בנו אבשלום שקם עליו להורגו. בנו האחר, שלמה, החכם מכל אדם, לוקח אלף נשים ומתמסר לעת זקנה לאליליהן.
בתנ"ך אין ווינרים; לכן הספר הזה כל כך חזק וכל כך משפיע. כי כאלו הם החיים. בני אדם אינם יצורים שמיימיים, והעולם הזה אינו מקום קל. התורה מציגה ביושר נוקב את הפרדוקס הבסיסי של החיים האנושיים. לפעמים אנשים אומרים שבני אדם בסך הכול רוצים לספק את הצרכים הבסיסיים שלהם. הבעיה היא, שאחד הצרכים הבסיסיים של בני האדם הוא לחרוג מעבר לצרכים הבסיסיים שלהם. זה פרדוקס, ולכן אי אפשר להגשים אותו לעולם. זה מה שמעיר אותנו השכם בבוקר, זה מה שמחזיק אותנו ערים מאוחר בלילה. זה מה שמעורר בנו תקוות גדולות, וזה מה שמנפץ אותן.
אך המקרא אינו ספר מדכא. בדרך פלא, רצף הכישלונות הקטנים נרקם להצלחה כבירה. הנווד המיוסר אברהם קיבל הבטחה: "ונברכו בך כל משפחות האדמה". ההבטחה הזו נראתה מופרכת לאנשים שהקיפו את האיש הגדול והבודד ההוא, אך היא התקיימה במלואה בימינו. מיליוני תינוקות בכל רחבי העולם נושאים היום בשלל שפות את שמו של אב המון גויים. ההנהגה של משה רבנו לא הצליחה להפוך חבורת עבדים לעם נחוש תוך ארבעים שנה, אך המשיכה להדריך את העולם כולו במשך זמן ארוך כמעט פי מאה, ושינתה כליל את ההיסטוריה האנושית. דוד המלך הפך סמל לשילוב של מלכות עם גדוּלה רוחנית. דברי החוכמה של שלמה המלך ממשיכים להאיר את העולם.
המקרא עמוס בכישלונות, כי גיבוריו נטלו על עצמם משימה שאי אפשר להצליח בה: לטפטף אינסופיות לתוך עולם סופי. כדי להראות לנו שלא צריך לפחד מכישלונות, בחר אלוקים לפתוח את התנ"ך במעשה שנראה ככישלון שלו־עצמו: הוא בורא עולם ובו אדם, רואה את העולם הולך ונשחת, מצטער וניחם אל ליבו. ואז אלוקים מנסה שוב, כי על המשימה הזו אי אפשר לוותר.
זו משימה שאי אפשר להצליח בה בטווח הקצר, אבל אי אפשר לקטוע אותה בטווח הארוך. אנחנו לא באמת יכולים לדחוס את האינסופי לתוך חיינו הקטנים; אך אנחנו נמשכים אל האינסופי כמו פרפר אל השמש, עוד הלאה ועוד למעלה, במסע נפלא שאין לו סוף.
המקרא מלא בכישלונות אך הוא ספר של ניצחון. התורה מעידה על עצמה, לפני בני ישראל: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". אם היו אומרים זאת לאיזה נוכרי בימים ההם, הוא היה ודאי אוחז את הבטן מרוב צחוק: מי בכלל שמע על השבט המדברי הקטן הזה במזרח התיכון, ועל הספר הקדוש האזוטרי שלו. והנה, גם הנבואה הזו התקיימה במלואה, והספר הנידח של השבט הקטן הפך למורה דרכה הגדול של האנושות.
הקשיים והכישלונות שלנו במאה העשרים ואחת אינם מרפים את ידיי. כיוון שבני אדם הם בני אדם, תמיד יהיו קשיים ותמיד יהיו גם כישלונות. עלינו נגזר להתמודד עם הטרלול הפרוגרסיבי של העולם המערבי. לדורות קודמים לא הייתה ההתמודדות הזו, אך היו להם אתגרים אחרים, לא בהכרח קלים יותר. לעיתים קרובות אנשים סביבנו התייחסו למסריה של התורה בלעג ובבוז; הלועגים כבר נשכחו, עצמותיהם מלבינות מתחת למצבותיהם הזנוחות, והתורה עדיין כאן. ביום מתן תורה אני מביט בספר הקטן הזה ושואב ממנו אומץ. זה עבד לא רע בשלושת אלפים וחמש מאות השנים האחרונות.
