הטור הכי חשוב שכתבתי בחיים

הנה הטור הכי חשוב שכתבתי בחיים. הוא חשוב לי יותר מהבחירות המטומטמות שבדרך. הוא חשוב לי יותר מהסדרה החדשה שלי שמשודרת עכשיו בטלוויזיה. והוא אפילו חשוב לי יותר מהתינוק המתוק שנולד לנו השבוע. המטרה שלי בטור הזה היא לשכנע אתכם לצלם בווידאו אנשים שאתם אוהבים, ולתת לכם את הכלים לעשות את זה.

אני אתחיל מהסוף. אבא שלי נפטר לפני שלוש שנים וחצי. מאז ועד עכשיו אני מסתובב בעולם עם לב קרוע מגעגועים לאיש טוב לב שנעלם לי פתאום. רק השבוע מצאתי את עצמי מייבב מהמחשבה שכמו את חיה, גם את התינוק המתוק הזה אבא שלי לא יפגוש לעולם. אין שום דבר שחור יותר מהמוות.

אבל גם בתוך השחור הזה יש ניצוצות צרודים של אור. ולפעמים, בלילות, כשהגעגועים חונקים אותי וגוברים עליי, אני פותח את המחשב, ומכניס אליו את ההארדיסק שלי, ומחפש את התיקייה שקוראים לה צילומים עם אבא, ופותח סרטון אקראי מתיקייה אקראית, ומתחיל לצפות בו. ובסרטון אני רואה את אבא שלי. והוא הולך, וצוחק, ומדבר. ולפעמים הוא סתם אוכל. או סתם אומר לי, די, יאיר, תפסיק כבר לצלם. ולפעמים אני מצלם אותו מקרוב ממש. ואז ממש אפשר להרגיש בסרטון את העור שלו, ואת הזיפים שלו. ולפעמים אני שולח יד למסך, סתם כדי להתקרב עוד קצת. ולפעמים אני גם בוכה.

ויום אחד, אני אקרא לחיה ולאח שלה, ואני אשב איתם, ואני אראה להם קצת סרטונים משעממים של אבא שלי, ואני אגיד להם, הנה, ככה הוא דיבר, ככה הוא נשמע כשהוא צוחק. ככה הוא נראה כשהוא מתעצבן. תראו את הידיים שלו. תראו את הלחיים שלו. תראו את העיניים שלו. זה סבא שלכם. תראו אותו. תראו, אתם קצת דומים לו, אפילו שאתם אשכנזים.

תצלמו את האנשים שאתם אוהבים. אתם לא תתחרטו. תצלמו אותם, גם אם אין להם כוח, גם אם אין לכם כוח, גם אם לא בא להם להצטלם, גם אם המוות שלהם נמצא מעבר להרי החושך. תצלמו את האנשים שאתם אוהבים. וכשאני אומר "תצלמו", אני לא מתכוון שתעשו סרטון רועד של עשרים שניות. אני מתכוון שתצלמו ברצינות.

איך מצלמים. הכי טוב – תקנו מצלמה ביתית טובה. אפשר למצוא אחת כזאת באלפיים שקל. HD זה מינימום. עדיף K4. לא צריך חצובה. שימו אותה על שולחן, או על כמה ספרים, או תחזיקו אותה ביד, ותצלמו את מי שאתם אוהבים. אם אין לכם חשק לבזבז כסף על מצלמה, תשתמשו בפלאפון טוב, עם מצלמה טובה, והרבה מקום בזיכרון. תוודאו שאתם מצלמים באיכות גבוהה (HD לפחות), ותשימו את הפלאפון על מצב טיסה לפני שאתם מצלמים, כדי שלא ייכנסו פתאום שיחות והודעות שיפריעו.

איך מצלמים. תיקחו את אמא שלכם, או את אבא שלכם, או את סבא שלכם, למקום שקט. זה יכול להיות בסלון. זה יכול להיות בגינה. זה יכול להיות בטיול בטבע. העיקר שיהיה שקט, ויהיה נוח, ויהיה כיף. תמקמו את המצלמה על שולחן, על שרפרף, או על הברכיים שלכם, ותצלמו. תצלמו את הפנים שלהם. זה מה שחשוב. וכמה שתצלמו – ככה טוב. תצלמו לפחות חצי שעה. הדקות הראשונות יהיו מוזרות. למה אתה מצלם אותי, מה אתה רוצה ממני. אבל אחר כך מתרגלים אליה, ואפילו חוגגים אותה. אתם תבינו את זה כשתצלמו.

העיקר שתצלמו. כמה שיותר – יותר טוב. וכשאתם מסיימים לצלם, תחזרו הביתה ותגבו את החומרים. הצילומים לא שווים כלום אם לא שומרים עליהם כמו שצריך. תקנו הארדיסק. ותפתחו תיקייה – צילומים אמא. ובתוך התיקייה תפתחו תיקייה – טיול עם אמא יוני אלפיים ותשע עשרה. ותזרקו לשם את החומרים. תוודאו שהם שם, ושהם עובדים. שימו את ההארדיסק במקום בטוח. ומדי פעם תמלאו אותו בצילומים חדשים. תפתחו עוד תיקייה, לסבא, ועוד אחת, לסבתא, ועוד אחת, לכל מי שאתם רוצים לצלם. העיקר שתצלמו את מי שאתם אוהבים. אתם לא מבינים כמה זה חשוב.

החיים כל כך שרירותיים וקרים, והמוות רובץ לפתחם. אנשים מתפרצים לצמתים באור אדום, מחליקים במדרגות, חוטפים התקפי לב ושבצים. אבא שלי נעלם לי בתוך שלושה חודשים, בגלל סרטן מרושע בלבלב. אל תסמכו על החיים שימשכו. אל תסמכו על אף אחד שיהיה כאן תמיד. תצלמו את מי שאתם אוהבים. זו המתנה הכי גדולה שאתם יכולים להעניק לעצמכם ולהם. ואל תגידו, כן, זה חשוב, אני אתלבש על זה בחודש הבא כשיהיו לי כמה ימים. לא, בבקשה תסמכו עליי. תקנו מצלמה, ותניחו אותה במקום יציב, ותצלמו אותם, עכשיו, כמו שצריך, באיכות גבוהה. ותגבו את החומרים, לפחות בשני מקומות. וגם בדרייב. אף פעם לא מוקדם מדי לצלם אדם קרוב. תצלמו את מי שאתם אוהבים, כמה שיותר מהר. זה דחוף.

הטור הזה הוא הטור הכי חשוב שכתבתי בחיים. אם הוא יגרום למישהו מהקוראות והקוראים שלי לקום ולצלם את האנשים שהוא אוהב, עשיתי את שלי. אם מי מכם צריך עזרה בצילומים האלה, בהמלצה על מצלמה, בהנחיות מפורטות לצילומים, אני אשמח לעזור לכם. חשוב לי שתצלמו. הגעגועים חייבים שמשהו ירגיע אותם, אחרת הם מכרסמים את הלב מבפנים. תצלמו תצלמו. וגם אם עכשיו זה נראה לכם מוזר לצלם מישהו חי ונושם ובריא ושמח, בכל זאת תצלמו אותו. יום אחד, אולי בעוד עשור או שניים, אתם תתקשרו אליי ותגידו לי תודה. תסמכו עליי בהקשר הזה. אני יודע על מה אני מדבר.