את מערכת הבחירות הקודמת, זו שנגמרה לפני שני רגעים, העברתי בחופשת לידה. במקום להתעסק בהטלות רפש ביליתי בהחלפת חיתולים, במקום קרבות אגו ערסלתי והרדמתי תינוק קטן. רצה מי שרצה, ועכשיו, בדיוק עם חזרתי מחופשת לידה, חיכתה לי בזרועות פתוחות עוד מערכת בחירות, חדשה־ישנה, שעושה רושם שהולכת להיות מאוסה מקודמתה.
כבר הספקנו להתלכלך, להתלונן, לנשום עמוק, להצביע, לעצור את הנשימה במדגם הלילה ולשחרר אנחת רווחה כשהתפרסמו תוצאות האמת בבוקר, לחייך אל תוך הניצחון, לעקוב בכסיסת ציפורניים אחרי ספירות חוזרות ולקוות לעוד 1,400 קולות אבודים. הספקנו גם לריב על מי יקבל את המשפטים ומי את החינוך, אילו מהפכות יעשו ואילו חוקים יחוקקו, וכמובן, גילינו שפלג מסוים בעם הכריז שוב על קץ הדמוקרטיה, אלא מה.
ופתאום, בלילה אחד, הכול נגמר, ובלי שום אנרגיה או כסף – מתחילים מהתחלה. הדמוקרטיה שלנו לא רק שלא באה אל קיצה, אלא קיבלה זריקת סטרואידים. היפר־דמוקרטיה. "אחרי ההצבעה השתרר שקט באולם המליאה", אמר לי אחד היועצים הפרלמנטריים החדשים, "כולם נשארו לשבת, בוהים ושקטים, כאילו אף אחד לא האמין למה שברגע זה עשו במו ידיהם".
אחת הסכנות הגדולות האורבות לפתחו של גוש הימין, אם עדיין אפשר לדבר על דבר כזה, היא ההומלסים. אני מזמינה אתכם להסתכל קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה – תגלו הרבה מאוד הומלסים, מחוסרי בית פוליטי. אנשים שמסתכלים בעיניים עייפות ומודים שאין להם למי להצביע. במקרה הטוב לא מתחשק להם להצביע; במקרה הפחות טוב, כבר לא אכפת להם. זה הרגע להציף את המצוקה, כשעוד יש זמן והזדמנות למצוא ולהציע להם בית.
סדק רציני נבקע באמון שבין מצביעי הימין לבין נבחרי הציבור שאמורים לייצג אותם. יש הומלסים שמצאו עצמם בלי הימין החדש, שגם ריצה חוזרת של בנט ושקד כבר לא תהיה עבורם אותו הדבר. יש הומלסים שפיללו לכניסת פייגלין לכנסת, רובם בימין. ניתוח הקלפיות מעיד שרוב מצביעי זהות נטועים עמוק בימין, כשההבטחה להביא "היפים שמאלנים" התמוססה מהר מאוד. יש גם הומלסים שההתנהלות של נתניהו מאז ניצחונו בבחירות זרקה אותם החוצה מהליכוד.
פעם, מחוץ לליכוד – וליתר דיוק מחוץ לנתניהו – היו עוד מפלגות, שברירי מפלגות. היום, בגלל הפחד (המוצדק מאוד) לא לעבור את אחוז החסימה, אין הרבה כאלה. כחלון התמזג עם הליכוד, אורלי לוי־אבקסיס כנראה לא תרוץ, הימין החדש – נכון לכתיבת שורות אלו – נמצא בסטטוס לא ידוע. היציבות הן הבית־היהודי־האיחוד־הלאומי, שהצליחו בהתנהלות נבונה וקמפיין מצוין לצלוח את הבחירות האחרונות, אבל הן לא פונות לכלל ההומלסים.
ההומלסים הם דתיים מתונים ודתיים לייט או לשעבר שהצביעו לימין החדש ולא מוצאים את עצמם בבית היהודי; הם גם חילונים לאומיים, שלא רצו להצביע ליכוד והאמינו בבנט ושקד. יש 138,598 כאלה. ההומלסים הם גם מצביעי פייגלין לשעבר, חלקם ימשיכו איתו, חלק יחזרו למפלגות הקיימות וחלק תלויים באוויר. 118,031 כאלה. גם מצביעי כחלון ואורלי לוי הם הומלסים, כי כחלון של הליכוד הוא לא כחלון של כולנו, ואורלי לוי כנראה בחוץ. אלה מונים יותר מ־200 אלף איש.
מותר להתגמש
אצל רוב הציבור, הדחף המרכזי לצאת ולהצביע נובע מפחד או מתקווה. באשר לפחד, חייבים להודות (תרתי משמע) שטוב פה. הכלכלה טובה, המצב הביטחוני יציב יחסית, יחסי החוץ במצב טוב ונראה שהעולם כתמיד עדיין נגדנו, אבל קצת פחות. עזה לא עוזבת אותנו, ביהודה ושומרון העסק שברירי, מחירי הדיור עדיין גבוהים, המערכה בצפון מזכירה לנו מדי פעם את קיומה כשהיא דופקת בדלת, הבור במשרד האוצר מפחיד עד אימה, אבל בסך הכול טוב פה. בינתיים.
באשר לתקווה, האזרחים מחפשים בשורה – לאו דווקא שינוי או מהפכה – אלא דרך, אישיות בעלת ניסיון ואכפתיות. הציבור רוצה להרגיש שאכפת לנבחרים שלו ממנו, ולא רק מעצמם. אגב, היחיד שכרגע מביא עימו סוג של בשורה הוא ליברמן, שדאג להלביש את המשבר האחרון במסכה אידיאולוגית של מאבק בחרדים. "גם ימני, גם חילוני", זו סיסמת הבחירות של ליברמן, והיא בהחלט יכולה לתגמל אותו בקולות לא מעטים.
בבחירות האחרונות, אלה של הכנסת ה־21, העניש הציבור הערבי בישראל את נבחריו והעניק למפלגות הערביות עשרה מושבים, ירידה של שלושה מנדטים מהכנסת ה־20. למה הענישו? כי כעסו על הפיצול, הרגישו שקרבות האגו גברו על הדאגה לציבור, והנבחרים הזניחו את בעיות העומק. גם ההומלסים של הימין יענישו את נבחריהם, ובעקיפין גם את עצמם, כי מי שלא יוצא להצביע מפקיר את השטח למי שכן יוצא. האם איחוד מפלגות בימין יביא עימו בשורה? בהחלט כן, האיחוד הוא תנאי הכרחי אבל לא מספיק. גם אם יצליחו הנבחרים השונים לשבת יחד, הם יצטרכו לשכנע את הציבור שהם בית, גם אם מעון זמני. הליכוד יצטרך לשקם את האמון, להסביר למצביעי כחלון, אורלי לוי וליברמן שהוא יכול להיות בית, שהמפלגה גדולה ומגוונת דיה כדי שתוכל לייצגם, שלא הכול מסתכם בכן־ביבי־לא־ביבי. שיש תוכן. ובליכוד יש הרבה חברי כנסת מצוינים עם תוכן.
גם הציבור יצטרך לעשות צעד, להתגמש, להבין שמפלגה היא לא חתונה, להבין שעדיף להצביע מלא להצביע. אבל כרגע הכדור נמצא אצל הפוליטיקאים. הם צריכים לבוא אל הציבור ולהתחנן לאמונו, אחרי שסחבו אותו לבחירות חוזרות.
בבחירות האלה, רגע לפני ראש השנה, ראוי שכל נבחר ציבור בהווה או בעתיד ידקלם לעצמו ולנו את תפילת שליח הציבור בפתח תפילת מוסף של הימים הנוראים: "הִנְנִי הֶעָנִי מִמַּעַשׂ, נִרְעַשׁ וְנִפְחַד מִפַּחַד יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל. בָּאתִי לַעֲמֹד וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ". לבוא ביראה, בצניעות, לבוא עם בשורה ודרך, ולהתחנן להזדמנות נוספת.
