גם אם בצלאל סמוטריץ' לא תכנן את המהומה שעורר השבוע, הוא בוודאי לא מתחרט עליה. ראש 'תקומה' הטרי הוזמן בפעם הראשונה לשאת דברים בטקס רב הרושם של ישיבת מרכז הרב ביום ירושלים, והתייצב כחתן נרגש ביום חופתו. אחרי דברי שבח והערכה לרבנים החשובים ("אני עומד כאן בדחילו ורחימו. במקום גדולים אל תעמוד, בטח לא תשב, בטח לא תפתח את הפה") הוא נשא נאום קלאסי של "ראש ישיבה".
הנאום הותאם לאוזן של המרכזניקים. סמוטריץ' דיבר על הערכים הקלאסיים של הציונות הדתית בגרסת הישיבה המרכזית העולמית: התורה, ההתיישבות, ירושלים, ה'ממלכתיות', ההלכה, הרב צבי יהודה. גרף תשואות כשתקף את תוכנית טראמפ, הוסיף אנקדוטה אישית על הקשר שלו לר' אברום שפירא זצ"ל, וחתם ב"אנחנו רוצים את תיק המשפטים כי אנחנו רוצים 'אשיבה שופטייך כבראשונה'. אנחנו רוצים להשיב את משפט התורה למכונו, וזה יקרה".
הרבנים בשולחן הכבוד מאחוריו התחלקו לשניים: מחציתם נמנמו ומחציתם חייכו. הטקסט ששמעו היה דרוש גנרי שמשייט באטמוספרה: חיוני לחזון אחרית הימים ולמורל, אבל בשום דרך לא תוכנית עבודה.
למחרת, כשהתראיין לקלמן־ליברמן, יכול היה למסגר את הנאום להקשר שבו נאמר ולא להאכיל את הטרולים הפוליטיים שרק חיכו למעידה. אבל הוא עמד מול אדי הדלק הסמיכים והטיל גפרור ("להחזיר את ישראל לימי דוד ושלמה"). ליברמן – שקיבל בחינם הזדמנות למצב את עצמו כמושיע החילונים האחרון – עט כמוצא שלל רב. נתניהו נלחץ וצייץ, הח"כים משמאל סערו, סמוטריץ' קיבל המון תשומת לב. שמחה וששון, לכל ילד בלון.
מי שהפסיד היה המשפט העברי, ששוב הוצג כשריעה דכאנית שבה תולים הומוסקסואלים וסוקלים נואפות. להאשים את המשפט העברי בגין ארבע מיתות בית דין זה כמו להאשים את המשפט המקובל הבריטי על החוקים האלימים ששררו בו לפני ה'מגנה כרטה'. ואפילו ההשוואה הזו עושה עוול, כי חז"ל יצרו תשתית מרשימה לזכויות אדם יותר מאלף שנים לפני שהתקבל כתב הזכויות הבריטי המפורסם. ועוד דוגמה, כמה מהמנאצים מבינים את ההבדל בין 'דין התורה' ל'דין המלך', ויודעים שההלכה מקבלת ככתבו וכלשונו את כל הדין הפלילי הקיים?
מדינת ישראל היא נס בהרבה תחומים, אבל מעמד המשפט העברי עגום למדי. מורשת לאומית מפוארת של אלפי שנים מוטלת בקרן זווית. בעבר כתבתי כאן על שרשרת הכשלים שגרמו לכך שהמשפטנים העבריים בתקופת טרום המדינה התייאשו מהניסיון לבסס את מערכת המשפט הישראלית על אדני הדין העברי. הטרגדיה היא שהאילוץ דאז הפך לאידיאולוגיה לכתחילה היום.
החרדים בחרו בפיצול גלותי: ברמה ההצהרתית הם מתנגדים בחריפות לבתי המשפט, מכנים אותם 'ערכאות' ולא מקבלים את 'דינא דמלכותא דינא'. בפועל ח"כים חרדים מחוקקים חוקים, המוני חרדים לומדים משפטים, וכשיש סכסוך בישיבת פוניבז' הם רצים למחוזי.
אצל דתיים־לאומיים רבים אין דיסוננס. מבחינתם, אם כל שופטי העליון יהיו תואמי אלכס שטיין, ובא לציון גואל. מה שהם לומדים בדף היומי זה מסאז' למוח, בברכת 'השיבה שופטינו' בסידור – מי בכלל מתכוון, והתפיסה שלהם חרדית דה־פקטו: היה יהודי בביתך וישראלי בצאתך. אגב, פעם התגלגל למחוזי ויכוח זכויות יוצרים בין דתיים על הוצאת כתבים של הרמב"ם. השופט סולברג הציע ללכת לדין תורה, הם לא הסכימו על זהות בית הדין וסולברג נאלץ להכריע.
גישה שלישית היא הציונות דתית מבית מדרשו של השופט אלון, שעמל על 'עוד דונם ועוד עז'. הוא ביקש לקדם את עקרונות המשפט העברי בכל מקום שבו יכול, והדוגמה המפורסמת ביותר היא פסיקתו התקדימית בדיני פשיטת רגל, שהשפיעה עמוקות על החוק הישראלי.
זהו מאמץ הרואי וחשוב, אולם ההצלחה הייתה מוגבלת למדי, כי הגוף נלחם כדי לדחות את ההשתלה. עוד אנקדוטה: אהרן ברק, שישב בראש ועדה שעמלה שנים על הכנת הקודקס האזרחי, התנגד לשילוב איש משפט עברי בוועדה. טיוטת החוק הגיעה לשר המשפטים יעקב נאמן, והוא נחרד לגלות אפס התייחסות למורשת היהודית. מה הבעיה הפוליטית בכך שבסיס ההתקשרות בדיני חוזים יהיה 'מעשה' כמו בדין העברי ולא 'הצעה וקיבול' כמו בדין הישראלי?
ד"ר מיכאל ויגודה הפיץ את הטיוטה בין מומחים למשפט עברי, וקיבל הסתייגויות והצעות. הוועדה אימצה רק אחת: היא שינתה את שם הקובץ מ"הקודקס האזרחי" ל"חוק דיני ממונות". אלון גילה אז שקשה לנצח מלחמות באמצעות סוסים טרויאניים.
חשש כניעה לרפורמים
בעבר חשבנו שהישועה תצמח מבתי הדין הרבניים, כגוף ממלכתי שיכול לתרום לפיתוח המשפט העברי. לבית הדין יש הישג אדיר: גירושין שנעשו בין כתליו מוכרים בקרב 99.9 אחוז מהעם היהודי. אלא שמה שאפשר לו להגיע להישג הזה, גרם לו להיכשל בפיתוח ההלכה. בית הדין מגוון ונותן מקום לאסכולות הלכתיות שונות. הוא הטרוגני גם בפסיקה שלו, וכדי לשמור על קונצנזוס הוא נמנע מהכרעות אסטרטגיות ולא מסוגל לבצע את הקפיצות הנדרשות. כך למשל החרדים מכירים בחוק יחסי ממון בלהטוטים שעוקפים את 'דינא דמלכותא דינא' ונמנעים מהכרעה. במצבו, הוא לא מסוגל לפתח מענה ממלכתי לכלל הצרכים המשפטיים של יהודים בישראל.
דוגמה עגומה ראינו במושב על הסכמי קדם־נישואין למניעת עגינות בכנס לשכת עורכי הדין. דיין מפורסם, אחד המתנגדים החריפים להסכם, כתב בעצמו נוסח שתקף הלכתית לכל הדעות. בארה"ב רבנים אורתודוקסים לא מחתנים זוגות בלי הסכם. אז למה בית הדין כאן גורר רגליים ונלחם בארגונים שמקדמים את ההסכם? כי הוא מתמודד עם ארגוני נשים שדורשים מהפכה בדמות ביטול הקניין בקידושין וביטול דיני ממזרות, וחושש שכל תזוזה תתפרש ככניעה לרפורמים.
אם לא הם, מי יפתח את משפט התורה? רק הציונות הדתית יכולה לקחת על עצמה את המשימה. בתי הדין לממונות כמו רשת 'ארץ חמדה גזית' הם בדיקת היתכנות: כל בעל דין שמגיע לשם מקדם את החזון, כל דיין שיושב שם מקדם רנסנס יהודי. משפט התורה יפרח רק כשיהודים ירצו בו. המטרה שהציבו לעצמם היא שביום שבו החברה הישראלית תרצה שהמערכת המשפטית שלה תהיה מחוברת ליצירת הדורות של העם היהודי, יהיו שם דיינים, יהיה סדר דין ותהיה הלכה אקטואלית ומתקשרת.
יש לנו מערכת משפט מעולה, אבל המדינה שלנו זרקה לפח את היצירה החשובה ביותר – הדין העברי. מוטלת עלינו משימה לתקן זאת. כרגע עולם התורה לא מסוגל לשאת על שכמו את האחריות להפיכת המשפט העברי לרלוונטי, אבל אנחנו גם לא בני חורין להיבטל ממנה.
