הבחירות הבאות מגיעות למפלגת הימין החדש מוקדם מדי ומאוחר מדי. מוקדם מדי, מפני שראשיה טרם הספיקו להתעשת, לבסס את המפלגה כפעילה ממשית בשטח, לתת למתחריהם לטעות ולהיכשל, ולחזור כמושיעים בעלי ניסיון ואחרי חשבון נפש. מאוחר מדי, משום שאילו נערכו הבחירות החוזרות שבוע אחרי הבחירות האחרונות, או אם לפחות היו מכריזים עליהן כבר בשלבי ההלם המוקדמים של התוצאות המאכזבות, הימין החדש היה מחייך לאחוז החסימה מהצד הבטוח שלו ומנפנף לו לשלום. גם אנשים שכינו את בנט ושקד "בוגדים" ועשו נפשות נגד הצבעה למפלגה הסוררת – מתומכי כחול לבן ועד חרד"לי איחוד מפלגות הימין דרך פייגלין, כמובן – נשמעו ביום שאחרי מאוכזבים ושוקלים הצבעה מחדש. אחרי הכול, חזרו ואמרו מכל קצות הקשת הדתית־לאומית, שני אלה הם שהרימו את קרנו של המחנה; הם השניים שהמגזר המבולבל הזה רצה לראות שוב בתפקיד שרים. אילו נערכו הבחירות בעת ההיא, עוד אפשר היה לסמן את המפולת הפוליטית של בנט ושקד כתקלה טכנית. עובדה, אי אפשר להקים ממשלה בלעדיהם.
הבעיה היא שקריסת הכנסת הקצרה ביותר בתולדות מדינת ישראל, הגיעה אחרי שכבר התרגלנו לעולם פוליטי שהצמד שקד־בנט אינו חלק ממנו. כמה ציני וקצר האביב הפוליטי. מה נשאר עכשיו? נשארו החיבורים. כל מחנה הימין מבין שאין מקום ליותר ממפלגה אחת מימין לליכוד, ושלא יהיה מועד ג' למפשלים. גם סקרים מחמיאים לא יהוו אבן בוחן מרגיעה. אי אפשר יהיה לומר שוב שלא העלינו בדעתנו כי מפלגה זו או אחרת לא תעבור את אחוז החסימה. כל מפלגות המגזר קוראות לחיבורים, רק אם אפשר, שיהיו אלה חיבורים סביב עצמן. פייגלין – הראשון להכריז שירוץ לכנסת פעם נוספת, כאילו לא הייתה הבטחה דו־ספרתית שקרסה לתוך עצמה – כבר הבהיר שישמח להתאחד עם כולם, הרי מדובר בפיקוח נפש; רק מה, החיבור צריך להיעשות סביב רעיון החירות שהוא הביא לעולם. אותה תפיסה שאין רחוקים ממנה כמו שאר השותפים הפוטנציאלים לאיחוד המדובר.
הרב רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ', מצידם, מבקשים איחוד תוך הדיפת הצמד שהביא הרבה כבוד למגזר, לפני שהפך לאכזבה. מי שציפה שהרב רפי יתגעגע לבית המדרש אחרי חודשים אינטנסיביים במים הסוערים והמזוהמים של המערכת הפוליטית, התבדה. במקביל, סמוטריץ' מקפיד לעשות את כל טעויות בנט אחת לאחת – רק פחות חינני, יותר מוקדם ועם הרבה פחות קבלות. יו"ר האיחוד הלאומי דוהר על 250 קמ"ש לכל בור אפשרי, כשהוא מסונוור קשות מתכיפות הכותרות שהוא מייצר, ועיוור לחלוטין לנזקי הסביבה שהוא מותיר על הדרך. פעם אחר פעם הוא יוצא בהכרזות אידיאולוגיות, משוכנע שדרכו התורנית משקפת הליכה עם האמת עד הסוף, ולא שם לב ששפת בית המדרש שלו מלמדת בעיקר על ניתוק מהעם ומהשטח.
אכן, אך טבעי שבמקום שבו קיימת אידיאולוגיה חדה תירשם גם התפלגות מתוך התעקשות על דקויות שכל אחת מהן הופכת לשורש רעיוני שאסור לסגת ממנו. ובכל זאת, פיצול נוסף עשוי לעלות בהיעלמות מוחלטת של נציגות דתית־לאומית מכנסת ישראל, דווקא כשהמחנה הזה זוכה לפריחה אליטיסטית בכל החזיתות האחרות.
חיבור בין המפלגות לא יהיה טבעי אך הוא הכרחי. השותפים ייאלצו לבלוע כמה צפרדעים בדרך לאיחוד, ולא פחות מכך – גם המצביעים שלהם. אם בוחרי הימין הדתי רוצים ייצוג כראוי להם, הם יידרשו להעלים עין מהעובדה שקולם יכניס לכנסת גם כמה משנואי נפשם – את בנט ושקד העריקים, את סמוטריץ' והפה משולח הרסן שלו, את המגלומניה של פייגלין או את הככניקיות של בן־גביר: כל אחד וסלידתו הוא. אכן, קשה להשלים עם הידיעה שבקולך שלך סייעת ליריב שרק לפני כמה חודשים השמעת כל קריאה אפשרית נגדו; שנתת מושב בכנסת לאדם שלא רצית לראות שם. אלא שבלי זה, מחנה הימין יידרש לראות סביב שולחן הממשלה הנהגה שלמה שהוא לא רצה לראות שם.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
