אביגדור ליברמן נשאל בשבוע שעבר כיצד יחוש אם השמאל יעלה בגללו לשלטון. "אופציה של ממשלת שמאל לכל הדור הבא לא קיימת", הוא השיב בביטחון גמור לכתבתנו בכנסת, והסביר שבמצב הדמוגרפי הנוכחי "גם בעוד שלוש ממשלות זה לא יקרה".
בזכות מי יש כרגע לימין יתרון דמוגרפי מובהק על השמאל? ודאי לא בזכות מצביעי ליברמן. בזכות הדתיים בעיקר. החרדים, בוגרי בני עקיבא והליכודניקים חובשי הכיפות הם הם גייסותיו הנאמנים של הימין, אלה שבכל מערכת בחירות מעניקים לו יתרון פתיחה משמעותי על פני השמאל החילוני המצטמק. אפילו הערבים כבר לא מתרבים בקצב שבו גדל הימין הדתי מבחירות לבחירות.
ביום ירושלים לפנות ערב, במבואות העיר העתיקה, היה אפשר להבחין בכך בבירור. נחשול אדם דתי שטף בקול רעש חגיגי את כל מבואות הכותל המערבי. בני עקיבא ירדו לכותל דרך שער שכם והרובע המוסלמי, בנות עקיבא דרך שער יפו והרובע היהודי. מי שלא ראה שם את שמחת יום ירושלים לא ראה המון יהודי מימיו, למעט אולי בהלוויות החרדיות, להבדיל.
ברחוב הפטריארכיה הארמנית צעדתי נגד ההמון. למשך כמה דקות אי אפשר היה להמשיך הלאה, אך איש לא התלונן כי המחזה היה תנ"כי. אלפי תלמידות אולפנה מכל גוני הקשת האופנתית באו מולנו צוהלות. כשרואים אותן כאן, בין החומות, מבינים את הנביבות שבהתרסה השנתית הקבועה – איך זה שרק דתיים חוגגים את יום ירושלים? ה"רק" הזה הוא המון, והוא הולך ומתרבה משנה לשנה.
ביום ירושלים אשתקד גם נפתלי בנט נכח בריקוד הדגלים. ביום ירושלים השנה הוא פוטר על ידי נתניהו במסגרת נקמה מאוחרת וקטנונית, כחצי שנה לאחר שיצא לחפש את אושרו מחוץ למרחבי הציונות הדתית שאותה הנהיג עד אז בהצלחה לא מועטה. הסוף ידוע. בבחירות האחרונות הידרדרה הציונות הדתית, אגף משאבי האנוש של גוש הימין, לאחת מנקודות השפל האלקטורליות בתולדותיה. היא בזבזה עצמה לדעת.
למזלה, אם כי לרוע מזלו של עם ישראל, ניתנה לה הזדמנות נדירה לשיקום מהיר. פתאום יש בחירות חדשות ויש גם מסקנה ארגונית ומוסרית צלולה מהבחירות האחרונות, שהתקיימו לפני פחות מחודשיים: איחוד, רק איחוד.
בנט עצמו כבר הסיק את המסקנות המתבקשות. השבוע פתח במהלך לקראת נישואין מחודשים עם המפלגה שממנה נפרד בחורף, אגב לא בדיוק באופן חד־ צדדי. אלה היו גירושין הדדיים. יותר משהבעל רצה לגרש האישה רצתה להיות מגורשת. במקרה הייתי עד למעמד ההוא, והתרשמתי עמוקות מתחושת ההקלה ששני הצדדים שידרו כששטר הגט עבר מיד ליד. לכן יש סימטריה, או כמעט סימטריה, במידת האחריות שלהם לאסון שהתרחש אחר כך. אם בנט ושקד מעוניינים כעת לחזור, צריך לקבל אותם בזרועות פתוחות ולא להכריז ש"אין סיכוי שניתן לנפתלי בנט להוביל את הבית היהודי", כפי שהרב רפי פרץ הכריז בתחילת השבוע. האם זו אכן מסקנתו המוסרית ממה שקרה החורף למפלגתו? המסקנה הפוליטית?
ככל שבדקתי השבוע, בנט אינו מבקש לעמוד בראש המפלגה המאוחדת. איילת שקד כן. לאור מצב הפופולריות שלה זו אינה בקשה בלתי סבירה. אולי לא הכי ענוותנית, אבל גם לא בלתי סבירה. שקד פופולרית פי כמה מפרץ, ומניפת התמיכה שתביא למפלגה תהיה רחבה פי כמה אם תעמוד בראשה.
כשיאיר לפיד שוב מוותר לגנץ, ואיימן עודה מוכן להתחתן מחדש עם אחמד טיבי, גם למנהיגי הציונות הדתית מותר לוותר זה לזה או זה לזו למען המטרה הנשגבת. אפילו את משה פייגלין ואת איתמר בן־גביר הם אמורים לעכל, בתנאי שפייגלין ובן־גביר לא יצטיידו בתיאבון בלתי אפשרי.
ליכוד השורות יהיה כפרת מה על התרומה האומללה של הציונות הדתית לשערוריית פיזור הכנסת. אילו השכילה להתאחד החורף באותו אופן שבו נהרה השבוע לכותל, הייתה מושבעת בערב שבועות ממשלה לאומית חדשה לתפארת. עכשיו היא חייבת להתאחד כדי שלא תקום ממשלה אחרת לגמרי בין ראש השנה לשמחת תורה.
