ללוחות הראשונים שקיבלנו בסיני, אלה שנשברו, קוראת מסורת ישראל "לוחות של צדיקים". הלוחות השניים שקיבלנו, שמדריכים אותנו עד עצם היום הזה, נקראים "לוחות של בעלי תשובה". הבחירות הקודמות היו בחירות של צדיקים. כולם צדקו. לפחות במחנה הימין. ונשברו. הבחירות הבאות תהיינה בחירות של בעלי תשובה. הזדמנות ללמוד את הלקח ולתקן.
נפתלי בנט הוא אחד מאלה שיש להם מה לתקן, והוא כבר התחיל את התהליך, מה שבא לידי ביטוי בין השאר בהבנה שמימין לליכוד אין מקום ליותר מגוף פוליטי אחד ובהצעה ליצור גוש שיאחד את כל הכיפות הסרוגות כולל כולן. אבל אם נכונות הידיעות שהוא מציע לקרוא לגוש כזה "החזית הימנית המאוחדת", הוא עדיין לא הפיק את כל הלקחים. כי עוד ימין אחד נוסף על אלה שכבר הכרנו – "הימין החדש", "הימין השפוי", "הימין החזק", "הימין החילוני" ועוד – אינו מביא בשורה. לא רק שכבר אין בשורה בעוד ימין אחד, ולא רק ששבעה נפשו של הציבור מהמותג "ימין" על כל הטיותיו, אלא שעצם המיתוג של "ימין" עתיד להוביל את בנט לאותה שגיאה שעשה בבחירות האחרונות: המחשבה שאיזו טקטיקה כזו או אחרת מול חמאס היא בשורה, והאשליה שכל מיני הבדלים מיקרוסקופיים בין מדיניות הביטחון או החלת הריבונות שלו ובין מדיניות נתניהו והליכוד מצדיקים הקמת מפלגה נפרדת. ימין וביטחוניזם אינם הבשורה שהציבור מחכה לה.
"הימין החדש תביא בשורה של ימין ממלכתי, שמאחד את כל חלקי העם. דתיים, חילוניים, מסורתיים, כולם יחד", אמר השבוע בנט, ולא שם לב שעצם הנכונות לאחד וללכת יחד, עם כל הרצון הטוב, עדיין אינה מפתח לחיבור כזה. השאלה היא מהו הדבר שיכול לאחד את כל חלקי העם. יש רק דבר אחד כזה, והוא לא שירי תנועות הנוער, מסע מים לים או אפילו שירי חנה סנש ו"מכתבי יוני". הדבר הזה הוא ישראל יהודית. לא ישראל ימנית ולא ישראל דתית. ישראל יהודית. ואת הבשורה הזאת יכולה להביא לציבור רק הציונות הדתית, ולשם כך גם ראוי שתתאחד.
מי שכן הבין שהציבור הישראלי צמא לבשורה חדשה שאינה על הציר ימין־שמאל, ובעניין הזה יש מה ללמוד ממנו, הוא משה פייגלין. אלא שלפייגלין לא הייתה באמת בשורה כזו. לא רק ש"עולם החירות" של פייגלין הוא אוסף אקלקטי של רעיונות שלא מתחברים לתפיסת עולם קוהרנטית, אלא שהמלל הפסידו־אינטלקטואלי המרובה הזה, כולל "המצע", היה בכלל הסוואה. הוא נועד להסתיר מפייגלין עצמו ומקהל מאמיניו שהבשורה היחידה שהוא באמת מתיימר להביא לציבור היא משה פייגלין עצמו. זו באמת כל הבשורה שלו כולה. ה"מה", התוכן של הקמפיין שלו, נועד – אמנם בלא יודעין – להסתיר זאת, אבל ה"איך" של הקמפיין חשף זאת מכל פינה. פייגלין עצמו כמובן אינו בשורה, ולכן אחיזת העיניים הזאת נכשלה.
עם זאת, את ההבנה שלציבור נמאס מ"ימין פלוס מע"מ" כזה או אחר, ושהוא צמא לבשורה אמיתית, אי אפשר לקחת מפייגלין. היה זה אובדן הדרך האידאולוגי שלו שלא אפשר לו לומר לציבור באופן נקי, טהור, פשוט ובלי שום תוספות ו"איזמים" מיותרים, את הבשורה האמיתית שלה הוא צמא, שאינה נמצאת לא בגוש הימין ולא בגוש השמאל: ישראל יהודית (אגב, מותג שפייגלין עצמו טבע לפני שנים).
הגוש המתרקם חייב ללמוד מפייגלין להציב מול הליכוד עמדה לעומתית. אתה לא יכול לבקש מהציבור להצביע לך ולא לליכוד, כשאתה חוזר על כך שמבחינתך זה בסדר גמור שנתניהו יהיה ראש הממשלה הבא. אם אין לך מה להציע כחלופה לנתניהו, בניגוד לנתניהו ולעומתו – לך איתו או התכבד ושב בבית. אם אתה לא מסוגל להציב מולו בשורה מבודלת היטב, בסופו של דבר הוא ישתה אותך.
פייגלין שבר את הכלים. הוא העז לצאת נגד נתניהו ובעצם נגד כולם, להיות לעומתי ולבעוט בכל משחק הימין־שמאל המאוס הזה. זה היה חלק גדול מכוח המשיכה שלו. הוא לא הציע לציבור עוד מאותו דבר, ואף שמה שהציע היה מופרך מלכתחילה, הציבור הצמא כל כך לבשורה חדשה, בעיקר הדור הצעיר והתמים, קנה את הסחורה ונמשך אליו כמו פרפרים למנורת אור סגול במרפסת ישראלית טיפוסית, שאינם מבינים שמה שנראה להם כאור אינו אלא תוהו.
אז כן, דרוש איחוד כל הכוחות הסרוגים, כולל זהות, ובלי קשר לשאלה מי בראש, אבל כחלופה לנתניהו ולימין ולא לצידו. השמאל הוא העבר. הימין ונתניהו הם ההווה והקונצנזוס. העתיד נמצא בזהות היהודית. היא שעומדת להיות המצע המשותף של החברה הישראלית. היא הבשורה שהציונות הדתית אמורה להביא לה.
