אחרי התפזרות הכנסת, הטרנד הוא להפיל את כל הצרות על אביגדור ליברמן. אבל מי שקיצר בחורף את ימי ממשלת הימין בחצי שנה היה נתניהו עצמו, כנראה משיקולים אישיים של רצון להקדים את הבחירות בטרם תפורסם טיוטת כתב האישום נגדו. זהו החטא הקדמון שבגללו נגררנו למערכת בחירות כפולה. כבר בבחירות אפריל, שנתניהו מנסה לשווק אותן כהצלחה מסחררת, נחל גוש הימין מפלה במובן זה שפחת במנדט אחד. התברר למפרע שהמנדט הזה קריטי למדי, ובגינו אנו נאלצים לשוב אל הקלפי בפעם השנייה בתוך חצי שנה.
בשל מערכת היחסים הבעייתית בין נתניהו לליברמן, הכריז נתניהו על ליברמן כשמאלן. ההשלכות על כך לגוש הימין קשות ביותר, שכן למעשה נדרש כעת גוש הימין להגיע ל־61 מנדטים בלי ליברמן. מדובר ברף גבוה ובעייתי שעלול לגרום לאובדן שלטון הימין. זאת ועוד, גורמי ימין מסוימים הפכו לאופוזיציה נגד גוש הימין רק מפני שנתניהו עומד בראשו. למשל, אנשי מפלגת תל"ם בראשות משה יעלון: לפחות שלושה חברי כנסת מכהנים שהיו נפרדים בלי שום היסוס מכחול לבן וחוברים לגוש הימין אלמלא עמד נתניהו בראשו.
הניסיון הטרי והישן מלמד שבכל עת שהוא יכול לעשות זאת, מעדיף נתניהו להקים ממשלה שאינה מבוססת על גוש הימין. כך מצאנו את עצמנו עם אהוד ברק כשר הביטחון, עם ציפי לבני כשרת המשפטים ועם יאיר לפיד כשר האוצר. גם בשבוע שעבר, בעת המשבר הפוליטי האחרון, הציע נתניהו לאבי גבאי ולמפלגת העבודה עד חצי המלכות, על חשבון גוש הימין ובמכירה כללית של ערכים שחשובים לימין, ובלבד שעורו יינצל. גם קמפיין הגעוואלד שנתניהו נוקט בטרם בחירות מלמד שלא באמת חשוב לו גוש ימין חזק, כי אם נתניהו חזק.
למרבה הצער, הדבק בליכוד אינו אהבת נתניהו אלא יראת נתניהו. אין באמת דיבוק חברים במפלגת האם של גוש הימין, אלא חברות תועלתנית תחת אווירת טרור למחצה. זוהי גם האווירה שגרמה לכך שהכנסת ה־21 פיזרה את עצמה לדעת בלי שמישהו בליכוד יהין להרים את נס המרד. אמנם חברות אמת בפוליטיקה היא נדירה, אך תחת נתניהו היא הפכה ללא קיימת בעליל. החשדנות והפרנויה שולטים בכיפה.
גם במהות, בראייה רטרוספקטיבית, אפשר לראות שנתניהו הוא לא ממש ימין, ולא מפני שהוא גר בקיסריה ולא בנוקדים. נתניהו אימץ את הסכמי אוסלו, לחץ את ידו של ערפאת, חתם על הסכמי חברון, מסר שטחים בהסכם וואי, ואף הצביע כמה פעמים בעד תוכנית ההתנתקות, דווקא בעת שהיה יכול לסכל אותה ולקנות את עולמו. נתניהו גם הקפיא בנייה בהתיישבות, אימץ את פתרון "שתי המדינות" ואף בזבז את תקופת שלטונו של הנשיא טראמפ, שהיא אולי חד־פעמית בעוצמת הגיבוי שניתנת בה להתיישבות ביו"ש. ועוד לא דיברנו על כך שכבר שנים הדרום הבוער הפך לבן ערובה בידי ארגוני טרור עזתיים.
נתניהו מרבה לזקוף לזכותו הישגים מדיניים כבירים, כמו ביטול הסכם הגרעין הבינלאומי עם איראן, העברת שגרירות ארה"ב לירושלים והכרת ארה"ב בריבונות ישראל ברמת הגולן. צריך לזכור שהכול נובע מסייעתא דשמיא אדירה שעמדה לעם ישראל עם היבחרו של טראמפ לנשיאות. אילו נבחרה הילרי קלינטון לנשיאה, לא היו בידי נתניהו שום הישגים.
גם התיקים הפליליים שראש הממשלה גורר אחריו, באשמתו או לא, פוגעים קשות בימין, בלגיטימיות שלו לחוקק חוקים מסוימים ואף באופן תפקודו. הוא אנוס להשקיע הרבה אנרגיות בענייניו האישיים, וכל מהלך חקיקה שהוא יוזם לתיקון מערכת המשפט נתפס כקומבינה שנועדה לחלצו מצרתו. לולא היו תיקים אלה נגד נתניהו, לא הייתה לשמאל כל טענה מהותית נגד החקיקה. כעת, ההיחלצות המאוחרת של נתניהו למען ריסון הרשות השופטת, לאחר שנים שנתן לה גיבוי מלא, נתקלת (אולי בצדק) בטענה שהכול נעשה כדי להציל את עורו. אילו עמד בראש הימין מנהיג אחר, היה קל הרבה יותר להעביר את הרפורמה הנחוצה כל כך במערכת המשפט.
נתניהו הוא הדבק החזק ביותר של מרכיבי השמאל־מרכז. "בזכותו" נערכו לאחרונה חיבורים כמעט דמיוניים בתוך השמאל. כחול לבן היא מפלגת אנטי־ביבי מובהקת, שלא הייתה באה לעולם בלעדיו.
המותגים של הימין והליכוד חזקים מהעומד בראשם. עובדה היא שנתניהו עצמו, לאחר המשבר האידיאולוגי שעבר הליכוד בגירוש יהודי גוש קטיף וצפון השומרון, הוביל את הליכוד לשפל חסר תקדים שבו קיבל רק 12 מנדטים בבחירות 2006. כללו של דבר, אם הימין והליכוד חפצי חיים, עליהם להכיר בכך שנתניהו הוא אבן ריחיים על צווארם. יש להחליפו בבכיר ליכוד אחר. הרי אין אדם שאין לו תחליף, אפילו לא נתניהו.
