מאז שנולדתי אני בן גאה לעדת המתלבטים. אלה שתמיד ספק מנקר מלווה את בחירותיהם: האפשר שטעיתי והיה עליי לבחור אחרת? שמא הפסדתי כשפעלתי כך ולא באופן שונה? זו הסיבה שאני נחשב לדחיין כרוני, המושך את הכרעותיו עד לרגע האחרון ואף לאחריו (כפי שיעידו כל מעסיקיי ועורכיי הרבים לאורך השנים).
למרות זאת, כשהתבקשתי לבחור בגיבור התורה שלי לקראת שיעור שאגיש בתיקון ליל שבועות לא התלבטתי ולו לרגע. ברור היה לי מהרגע הראשון שזה יהיה משה רבנו, אבי האומה.
הרבה טעמים יש לבחירה הזאת, שהרי משה מייצג מנהיגות ערכית נדירה וצופה למרחקים, במיוחד בימינו אנו. אבל אני בוחר בו משני טעמים עיקריים. האחד שתלוי בו ונובע ממנו, והאחר שנכפה עליו בניגוד לרצונו. נתחיל באחרון.
ככבד לשון וכבד פה נמנה משה על קבוצת האנשים עם מוגבלויות. בעולם העתיק, שבו הרטוריקה הייתה הכלי המרכזי לרתימת ההמונים, כבדות הלשון הייתה מוגבלות חמורה למי שמבקש לעצמו עמדת מנהיגות. העובדה שלמרות המוגבלות הזאת הופך משה לא רק למנהיג העם אלא לאחד מגדולי המנהיגים באנושות בכלל מרגשת אותי בכל פעם מחדש. היא מלמדת על הפוטנציאל שקיים בכולנו, גם אם מראית העין או משמע האוזן מלמדים על חוסר סיכוי לכאורה. דמותו ההירואית של משה רבנו מוכיחה בעצם הווייתה את נכונות העצה שניתנת לכל אדם עם מוגבלות: "אנשים רבים יתארו לך דברים שלא תוכל לעשות. פשוט תפנה אליהם בחיוך ותענה רק שתי מילים: תסתכלו עליי". וזה בדיוק מה שקורה לכולנו כשאנו מביטים ממרגלות הר סיני של חיינו על משה.
הטעם השני חשוב יותר בעיניי, משום שהוא קשור בבחירה שעושה משה. בהתנהלות שלו. "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול.
"ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים ניצים, ויאמר לרשע: למה תכה רעך? ויאמר: מי שמך לאיש שר ושופט עלינו? הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי? ויירא משה ויאמר: אכן נודע הדבר".
כנער צעיר, הסיפור הזה היה נראה לי תמיד לא הגיוני. התקשיתי להבין כיצד משה, המנהיג החכם והגדול שלנו, נפל בצורה כזו מטופשת. כיצד הוא התרשל עד כדי כך שלמרות שהוא הביט סביב, ווידא ש"אין איש", היה שם בכל זאת מישהו שראה אותו ודיווח על מעשיו – מה שהוביל ל"וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרוג את משה, ויברח משה". זה פשוט לא התאים לדמות משה שניסחתי לעצמי בילדותי.
משגדלתי מעט, הבנתי שטעיתי לגמרי. הכוונה ב"אין איש" אינה שלא היו שם אנשים כלל, אלא בדיוק ההפך. היו שם אנשים רבים, אלא שההמונים שסבבו את העבד העברי המוכה בידי איש מצרי היו אדישים לסבלותיו. הם היו, הם ראו, הם שמעו, אבל לא היה אכפת להם. ערלי הלב הביטו בהנאה בנעשה, וה"טובים" שבהם הסיטו את מבטם ועצמו עיניים.
משה, לעומתם, לא היה מסוגל לעמוד מהצד כשהוא עד לסבל האחר. לכן הוא מתערב. במקום ש"אין איש" משה הוא קודם כול אדם מעורב ואכפתי. לא פחות חשוב שמשה כנסיך מצרי אכפתי דווקא כלפי מי ששונה ממנו מאוד, עבד עברי. זה המבחן האמיתי: לא להיות אמפטי לסבל הדומים לך, בני שבטך, אלא לסבלם של מי שאתה מנוכר לכל הווייתם.
משה גדול בעיניי לא כי עשה דבר גבורה מדהים כמו גיבורי־העל במיתולוגיות, וכמו שמשון הגיבור שלנו, אלא בדיוק מהסיבה ההפוכה. הוא עשה את מה שכל אדם אחר, במיוחד מבני מצרים, היה יכול לעשות, אבל איש לפניו לא עשה. זו גבורה אמיתית.
מרטין לותר קינג היטיב לנסח את אסון האדישות של האדם כלפי סבלם של מי שאינם קשורים אליו, בציינו: "איני מפחד מעריצותם של הרעים, אלא מאדישותם של הטובים" – אסון שדמותו של משה יוצאת כל כולה נגדו, ובמילים הברורות ביותר שמופנות לכל אחד ואחת מאיתנו: כשאין איש – הֱיוּ משה.
