הקריאות שהשמיע השבוע ח"כ בצלאל סמוטריץ' "לחדש את משפט התורה" ו"לחזור לימי דוד ושלמה" הן מופרכות. בכל ההיסטוריה היהודית, למעלה מ־3,000 שנים, לא התקיימה מעולם מדינה המשתיתה את כל חוקיה על ההלכה היהודית. בימי הריבונות היהודית העתיקה ההלכה עוד הייתה בחיתוליה, מתחילה את דרכה מאמונה צדוקית בטקסט של התורה ככתבו וכלשונו ועד פרשנות חז"ל, שהפכה לדרך המלך היהודית. השלטון הפוליטי, באותם ימים שלטון מלוכני, הוא שקבע את הכללים בכל הנוגע למדיניות הציבורית, בעוד הסנהדרין קבעה את דיני ההתנהגות של האדם הפרטי, לפי הקוד ההלכתי. לאחר מכן, במשך 2,000 שנות גלות, ליהודים נשאר רק המשפט הפרטי: החובות בין אדם למקום ומערכת היחסים הממונית בין יהודים. הקהילה היהודית גם קבעה חוקים ותקנות לגבי חבריה, אבל בוודאי לא הייתה מסוגלת לקבוע איך ייראה כלל המרחב הציבורי.
יתר על כן: ברבות השנים ניסחו חכמי התורה עצמם השגות על הרלוונטיות שלה. המפורסמת ביותר היא קביעתו הגורפת של הר"ן – רבינו נסים מגירונה, איש המאה ה־14 – שכל הדין הפלילי היהודי אינו רלוונטי; שהרי התורה דורשת בתנאי להרשעה התראה מוקדמת ועדות של שניים על העבירה. צירוף כזה של תנאים אינו אפשרי כמעט, ומכאן שאי אפשר להרתיע מעולם הפשע באמצעות כללים הלכתיים. מסקנה: אם אפשר לבטל בהינד עפעף את כל הדין הפלילי היהודי ולתארו כלא רלוונטי, כנראה אפשר לעשות זאת גם לעוד כמה הלכות בתחומים אחרים.
מנגד, עם שיבת ציון וככל שהקמת המדינה התקרבה, גאתה ההתרגשות בקרב חוגי הציונות הדתית. הנה, הגיעה סוף־סוף ההזדמנות לחזור לא רק לשפה העברית ולארץ האבות, אלא גם למשפט העברי. כמה מראשי המחנה האמינו אז שלא ייתכן כלל שהמדינה היהודית החדשה תפנה עורף לחוק היהודי העתיק, ותעדיף על פניו את חוקות הגויים. כמה מהם – הבולט ביותר היה הרב הראשי של אותם ימים, הרב יצחק הרצוג – אף התנדבו לנסח את החוקה היהודית של המדינה.
אבל מהר מאוד התברר שאי אפשר כלל להעתיק לחוקת המדינה את חוקי ההלכה. בעיקר משום שהנחות היסוד של ההלכה שונות בתכלית משני המרכיבים העיקריים של הערכים הליברליים המודרניים: חופש הפרט ושוויון הזכויות לכל בני האדם. הרב הרצוג ודומיו הבינו היטב שאם הם רוצים שיהיה בכלל פתח לדיאלוג על הטמעת תורת ישראל בחוקי המדינה, עליהם לעשות קודם עבודת הכנה יסודית של התאמת עקרונות ההלכה למציאות המודרנית, למשל בשוויון זכויות בין גברים לנשים ובין יהודים לשאינם יהודים. מכיוון שהפערים בין מערכות הערכים גדולים כל כך, לאף אחד מגדולי הדור ההוא, וגם לא בקרב הדורות הבאים, לא היה הכוח לעמוד במשימה. לא הייתה להם הגדולה, או תחושת הסמכות, שהיו לחכמי דור יבנה, שעיצבו מחדש את ההלכה בעקבות חורבן המקדש. עד שעולם ההלכה יפנים את שני העקרונות שהוזכרו קודם, הוא לא יוכל להשפיע על החיים הציבוריים ביותר מכמה רעיונות יפים.
הדברים נכתבים בערב חג מתן תורה. מה משמעות התורה, אם אי אפשר לשעתק את רוב מצוותיה לדורנו? תיקוני ליל שבועות, הממלאים את הארץ כבר שנים רבות לא רק בקהילות דתיות, נותנים את בסיס התשובה. התורה היא לב המורשת התרבותית שלנו, גם אם לא לב החוק הישראלי. אי אפשר לדמיין תרבות יהודית שהחוקים, הטקסים, החגים וערכי היסוד שלה אינם שאובים מן התורה ומהמקורות שהתפתחו בעקבותיה. העקרונות הליברליים שהוזכרו חיוניים לרווחתו של הפרט. בצד השני של המטבע, החיוני לא פחות, התורה והמסורת היהודית יכולות להציע הרבה לרוחו של הקולקטיב ולגיבושו.
כבעלי זהות כפולה, אנושית ויהודית, איננו מחויבים רק למיטב שביהדות, אלא למיטב שבתרבות האנושית. כמו שעשו גדולי היהדות לאורך כל הדורות, הפנמת ערכים ראויים מתוך תרבות המערב, או מכל תרבות אחרת, אינה התיוונות פסולה. מה שפסול הוא רק חיקוי גורף של תרבות זרה דומיננטית, בהתבטלות בפני עוצמתה. למשל, הפיכת תרבות הגוף היוונית הקדומה לעיקר הייתה פסולה, אבל הפילוסופיה היוונית נכנסה ללב היהדות וקיבלה לגיטימציה באמצעות הרמב"ם.
