בנימין נתניהו, שבמשך שנים רבות גילה יכולות מעוררות השתאות כראש ממשלה, כמדינאי וכפוליטיקאי, יוצר לאחרונה רושם אחר. המכונה המשומנת משמיעה פתאום קולות חריקה. הכישלון בהרכבת הממשלה, שהאחראי הבלעדי לו הוא ליברמן, בהתנהלותו הבריונית ועזת המצח, נתפס כמלמד על סוף דרכו של נתניהו כמנהיג הימין והמדינה.
יש עייפות במחנה הימין, תחושה של "די כבר". מאחוריהן מסתתרת תקווה שאולי כשנתניהו יפרוש, יהיה סוף־סוף שקט. ההתלהמות, ההכפשות, הכותרות האדומות, הקצף על השפתיים – שונאי ביבי יאפסנו את הטירוף בבוידעם, ויחזרו לנהל שיח נורמלי: משא ומתן, מחלוקות, ממלכתיות. בגדול, דמוקרטיה. אנחנו כבר מתקשים לזכור איך היה כאן לפני עידן נתניהו. מותשים מכל הזעם הזה, גם אנחנו מתחילים לחשוב שבעצם נתניהו הוא הבעיה.
זו אשליה מובנת, אבל מסוכנת. כל השנים האלה אנחנו בעצם מסתתרים מאחורי גבו הרחב של נתניהו. את הראש שלנו הם רוצים. הם תוקפים אותו ללא לאות, לא בוחלים באמצעים, כי מאחורי גבו הם רואים אותנו, ואנחנו אלה שמעלים להם את הסעיף. אנחנו הימנים, אנחנו הספרדים, אנחנו הדוסלעך, אנחנו המתנחלים, אנחנו החרדים. אנחנו גנבנו להם את המדינה, אנחנו לא מתאימים לפרופיל שיש להם בראש כששואלים אותם "מה ישראלי בעיניך".
אנחנו, הלא חילונים מספיק, הלא מערביים מספיק, הלא נאורים מספיק, שמאכזבים אותם כל כך בזה שאנחנו עדיין כאן – משמיעים קול, מעיזים לחוות דעה, מהינים לנהל את המדינה. מול עיניהם, הרואות וכלות, מתממשים כל סיוטיהם. אנחנו הרוב, ונתניהו, ראש הקואליציה שלנו, שולט במדינה, ובאופן בלתי הגיוני מביא אותה להישגים מופלאים. הזעם והתסכול גוברים, ההיסטריה הולכת ומתפתחת, וההתלהמות שוברת שיאים.
והפרשנים תמהים. איך מערכת הבחירות נטושה בין מחנה "רק ביבי" למחנה "רק לא ביבי"? מה קרה לעמדות, לעקרונות, לאידיאולוגיה? אבל באמת אין כאן שום דבר אישי. זהו מאבק איתנים על זהותו של עם ישראל. האיש המוכשר כל כך הזה הוא שליח ציבור גדול, רוב אזרחי המדינה, שיש להם מכנה משותף חזק של אמונות וערכים. ומולו ניצב ציבור לא קטן בכלל, כ־45 מנדטים, שמבקש נתיב אחר, ואינו יכול להשלים עם הפסדו.
במשך שנים הוויכוח הזה הסתתר מאחורי פלקטים. "שטחים תמורת שלום", "פערים חברתיים", "הון־שלטון", "מחאת מעמד הביניים". אחרי שהמציאות הכריעה ברוב המחלוקות הגענו אל הליבה: המחלוקת על מי אנחנו. מהוויכוח הזה לא נוכל להימלט, והוא לא יתנהל בטונים תרבותיים ועל פי כללי השיח, כי זהו ויכוח קיומי. עכשו הוא ממוקד בנתניהו, וכל האמצעים כשרים כדי לרסק אותו, אבל כל הארסנל הזה, שנתניהו סופג, יופנה כלפינו כשיחליט לפרוש.
האם אנחנו מוכנים למערכה הזאת? האם אנחנו די חזקים להתמודד מול האגרוף הזה, שכולו רצון עז לחסל את ערכינו ואמונותינו? בסקירה שטחית, נראה שעדיין איננו בשלים. יותר מדי בלבול, קטנוניות ופלגנות, יותר מדי רצון לרצות את המחנה האחר. אז הלוואי שנתניהו ינצח בבחירות הבאות ויצליח להרכיב ממשלה. הלוואי שיקנה לנו עוד זמן יקר, ושנדע לנצל את הזמן הזה, ולהיערך באומץ להתמודדות על עתידה של מדינת היהודים.
