פתאום שמעתי מישהו צורח את השם שלי באמצע דיזנגוף בתל־אביב. יום שישי בצהריים, חצי מיליון אנשים סביבי, ומישהו צווח בשמי. הסתובבתי ולא ראיתי איש. שאלתי את שירן אם היא שמעה משהו והיא ענתה שאכן שמעה שהגיעו דברים מדהימים לזארה, ואם לא אכפת לי – נעבור בחנות. אמרתי לה שנראה עוד מעט, תלוי באווירה, שזו כמובן דרך מנומסת להגיד לא כי איך פתאום אכנס לאווירת "בואו נוציא מלא כסף על בגדים"?
ושוב, מקרוב, שמעתי את שם משפחתי נצעק באוויר –"זמרי!". הסתובבתי שוב אל המון האדם שמאחוריי וחיפשתי מישהו שמסתכל לי בעיניים. היחיד שעשה את זה היה נגן רחוב שניגן בכינור כל כך גרוע את "הבה נגילה", עד שבשלב מסוים מישהו הניח לו חוברת תווים ליד הכובע.
המשכתי ללכת, מיואש מהחום ומהעובדה ששירן לא ירדה מהרעיון של זארה. ואז הרגשתי טפיחה קלה על הצוואר. זו לא הייתה כאפה, גם לא ליטוף, משהו באמצע שמעיד ספק על חיבה, ספק על עצבים. הסתובבתי והוא עמד שם. בחור שחום עם זקן צרפתי, או כמו שאני קורא לזה, "מה לעזאזל חשבת כשהחלטת לגדל שערות רק על החלק הספציפי הזה של הפנים". "זמרי! איזה קטע שאני פוגש אותך פה, שנים שאני מחפש אותך".
הפאניקה התחילה לחלחל. אין לי מושג מי האיש, והוא ממשיך: "יואו, איזה כיף לראות אותך". ההיסטריה מתגברת. אני נכנס לתיקיית "שחומים נמוכים עם זקן צרפתי" במוח, ומתחיל לדפדף. כלום. "שמע, אחי, יש לי משהו ממש חשוב להגיד לך", הוא אומר. הלחץ מתפרץ: מי אתה לעזאזל, ומה אתה רוצה מחיי? ואז זה נפל לי. אני לא מאמין, בועז רימוני, יא מלך! מה אתה עושה, עשרים שנה לא ראיתי אותך.
עיניים כנות
הפוגת נוסטלגיה: בועז רימוני, עפולאי, היה חבר שלי לתקופה קצרה איפשהו בין גיל 16 ל־17, ונראה לי שגם באולטרסאונד של אמא שלו הדבר הראשון שראו היה זקן צרפתי. תמיד הלך על הקו האפור שבין הלא חוקי לממש לא חוקי. התחברנו דרך חבר משותף והיינו יוצאים במשך תקופה לאותם מקומות, בדרך כלל למסיבות טראנס. אהבתי אותו כי הוא היה חצי עבריין והוא אהב אותי כי תמיד היה לי אוטו.
ובחזרה לדיזנגוף. "שמע, יש לי משהו על הלב שאני חייב להגיד לך", הוא אמר לי. התחלתי להריץ דברים בראש, ולנסות לדלות מהריקנות המוחית שלי את הסיבה שהאדם כל כך נרגש לפגוש אותי. שום דבר לא עולה. ניסיתי לחשוב אם רבנו פעם, אבל וואלה, לא היינו חברים קרובים מספיק בשביל לריב. "תקשיב, אני מרגיש מה זה לא נעים". נו, מוח, תעבוד כבר, זה לא שאני משתמש בך הרבה, אבל עכשיו אני צריך אותך. תפסיק רגע להתעסק בכדורגל ובאיך סוגרים את החודש! כלום, נאדה. הדיסק ריק. רגע, הדיסק!
הפסקת נוסטלגיה: בשלב כלשהו בקשר המוזר שלי ושל בועז הוא נחשף לעובדה שרכשתי ממיטב חסכונותיי מכשיר מיני־דיסק כחול ומשוכלל. המיני־דיסק, למי שלא זוכר, החליף לתקופה קצרה את הדיסקמן, שהחליף את הווקמן בתור נגן המוזיקה האישי. הוא נחשב להמצאה גאונית עד שאחרי יומיים גילו שהוא עדין מדי, נשבר תיק־תק, והשירים בו קופצים בכל שנייה. כמובן שביומיים האלה הספקתי לרכוש את הכשל הטכנולוגי ואף להתלהב ממנו. אפילו לא חשדתי כשבועז רימוני שאל אם אני יכול להלוות לו את המיני־דיסק ליום אחד כי הוא מתלבט אם לקנות. כמובן שהלוויתי. כזה אני, לארג' עם מעט חברים. מה שפחות מובן הוא שמאותו יום לא ראיתי יותר את בועז רימוני. וגם לא את המיני־דיסק הכחול.
ובחזרה לדיזנגוף. "אחי, אני חייב להגיד לך דוגרי, הסיפור עם המיני־דיסק יושב לי על הלב כבר שנים". גייסתי את הפרצוף הכי מופתע שלי ואת יכולות המשחק שלא רכשתי, והגבתי באגביות. מיני־דיסק? תזכיר לי? "נו, המיני־דיסק הכחול שדפקתי לך?". המשכתי לתת לאל פאצ'ינו שבי לככב והפטרתי לעברו: נו באמת, כולה מיני־דיסק, מי זוכר. 800 שקל, אגב, אני זוכר. הם הושגו בדם, יזע ושמן צ'יפסר של בורגר ראנץ', באיזה 1,000 משמרות. "אחי, אני מה זה מצטער, יש מצב אני סוגר איתך את החוב? אני חייב להוריד את זה מהלב".
מצד אחד, הגיע לי הכסף. מצד שני, כל כך הערכתי את העובדה שבועז רימוני משפיל את עצמו כאן באמצע דיזנגוף ומזכיר אירוע מלפני עשרים ומשהו שנה (מתברר שאני כבר בגיל שזוכרים אירועים מלפני עשרים שנה). אמרתי לו אחי, עזוב, לא צריך את הכסף, אתה יכול להוריד את האבן מהלב. הוא דפק לי חיבוק ונתן לזקן הצרפתי המזופת שלו להתחכך לי בלחי. אמרתי שישמור על קשר בידיעה שלא אראה אותו יותר לעולם. האמת? אתה תותח, בועז, יכולת להחליק את החיים שלך עם האבן על הלב ועם מיני־דיסק כחול אבל נתקלת בי ברחוב והחלטת ללכת על זה. אני לא יודע אם זה כי אתה מהמתחזקים, ויש מצב שזה איזה חטא שרצית להיפטר ממנו, אבל בעיניים שלך ראיתי כנות.
סליחות
המפגש הזה נותן לי הזדמנות להתנצל בעצמי בפני חמישה אנשים מסוימים על מעשים קטנים אך מטונפים שעשיתי להם ומעולם לא לקחתי עליהם אחריות.
אוהד, אחי הגדול. פעם, כשהיינו ילדים, שאלת אותי איפה המילקי שאבא נתן לנו. אמרתי שאבא לא קנה. אז זהו, שהוא כן קנה, והלך לעבודה, ועד שאוהד התעורר דפקתי את שניהם.
רועי מבסיס חיל האוויר חצור. היינו בחדרים סמוכים במגורים של הבסיס, ובאחד הימים הכי חמים של אוגוסט נכנסתי לחדר שלך ודפקתי את הסוללות של השלט של המזגן, כדי להדליק מיזוג אצלנו בחדר.
בעל סובארו תכלת בעפולה של תחילת שנות האלפיים. זו הייתה הנסיעה השנייה שלי לבד ברכב אחרי תקופת המלווה. אין לי מושג איך זה קרה, אבל אחרי שעברתי ליד הרכב שלך נפלה ממנו מראת צד אחת. סליחה.
העולל שלי, בני בכורי. אמרתי לך שהארטיק שלך, ששמרתי במקרר, היה עצוב, אז שחררתי אותו שילך לשחק בחזרה עם חבריו הארטיקים. האמת היא שפשוט לא יכולתי להתאפק.
ואבא. אם לא רצית שאני אקנה בשטר של מאתיים מלא פוגים (פעם ילדים שיחקו בזה, אל תשאלו אותי למה), אז למה לעזאזל השארת שטר של מאתיים בתוך מכנס בחדר שלי?
עם כולכם הסליחה. ולכם, קוראיי היקרים, אני יודע שעדין לא כיפור, אבל אם בא לכם בשבוע הבא להיפטר מאיזו אבן שיושבת לכם על הלב, נראה לי שיהיה נחמד אם לרגע אחד תהפכו לבועז רימוני.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
