כמו סיאם שהתעוררה יום אחד וגילתה שהיא עונה לשם תאילנד, כמו חבש האתיופית, גרוזיה הגיאורגית ופרס האיראנית, כך העם הכנעני הנכחד גילה יום אחד שהוא חי ובועט ופלסטיני. או לפחות זה מה שראש הרשות, אבו־מאזן, רוצה שתחשבו. פתאום קם מנהיג מזדקן וממורמר בבוקר ומחליט שהוא כנעני ומתחיל לחנטרש. רגע אחד מנסים לשכנע אותנו שהעם הפלסטיני אכן קיים ושומר על מסורת מוסלמית מקומית רבת־שנים; ברגע השני הוא בכלל צאצא של עובדי אלילים, ואם רק תחפשו טוב־טוב תמצאו באתרים הארכיאולוגיים פסלוני אשרה עתיקים ש־ ובכן, בינם לבין ערביי האזור אין דבר וחצי דבר.
הבלוז הכנעני של מחמוד עבאס פרץ לעולם בשנה האחרונה, כשהבית הלבן ביצע סיבוב פרסה דרמטי ביחסו לעימות הפלסטיני־ישראלי. כן, לפי הסדר הזה. לפני פחות משבועיים, במסגרת נאום "יחרב ביתך" שלו, הצהיר אבו־מאזן: "אנחנו לא נוטשים את הארץ שלנו. הארץ שלנו מימי הכנענים. מאז ועד היום לא יצאנו מהארץ הזאת. היינו פה עוד לפני אדוננו אברהם, ולא נצא מהארץ הזו".
במארס לפני שנה אמר ראש הרשות דברים דומים, וכך גם בדצמבר האחרון, בנאומו באיסטנבול בעקבות ההכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל. "הארץ הזאת היא ארץ לידתו של ישוע המשיח עליו השלום", אמר אבו־מאזן על אדמת טורקיה. "ישו הנוצרי גם הוא פלסטיני, שימו לב לכך. אנחנו מאמינים בזכותנו ובהבטחתו של אללה לנו, כי העיר הקדושה הזו, מאז שהקימו אותה היבוסים, הכנענים, לפני 5,000 שנה – לא הייתה ולא תהיה אלא עיר הבירה של מדינתנו העצמאית, ותחת ריבונות פלסטין". אבו־מאזן ציין שם כי אינו אוהב לעסוק בנושאי דת והיסטוריה, "כי אין מומחה גדול מהם (מהיהודים) בסילוף ההיסטוריה וסילוף הדת", אבל הפנה את מאזיניו לתורת ישראל: "שם נאמר שאנחנו – כלומר הכנענים – קיימים עוד לפני אברהם, וקיומם לא פסק מאז ולא נקטע מאז עד ימינו אנו. וזה בתורה!".
עבאס לא רוצה להפוך את הסוגיה לדתית, כך לדבריו, ובאמת לא כדאי לו. אם יתעקש ללכת על דפי מקורות, מישהו עלול לצלם לו באותיות דיוויד 14 בולד כמה משפטים מהקוראן שישמטו את הקרקע מתחת לוויכוח האינסופי הזה. אחרי אותה הסתייגות קלה, הדגיש אבו־מאזן שעיקר כוונתו להסב את תשומת לב השומעים בעולם כולו לזכות הפלסטינית (או שמא הכנענית) "לעיר הזו ולערים אחרות". ירושלים תחילה, משם ימשיך.
גם השבוע ביקש אבו־מאזן לקבל אמפתיה מעבר לים. שעה שכנסת ישראל (בניכוי אלה שפחות התחברו להצהרת "ירושלים בירת ישראל") עמדה פעם אחר פעם לכבודו של סגן נשיא ארצות הברית, מייק פנס, ראש הרשות החליף חיבוקים בבריסל עם שרת החוץ של האיחוד האירופי, פדריקה מוגריני. שם, כשהוא מבקש מהאירופים להכיר במדינת פלסטין, אמר עבאס: "האיחוד הוא הידיד החשוב ביותר של העם הפלסטיני ומוסדותיו, הוא תומך בנו כלכלית". אכן, יש דברים שאין עליהם ויכוח. בעוד אמריקה הפסיקה להתחבא מאחורי נרטיבים מתחלפים ושקריים, ושבה לערכי היסוד של חוסר סובלנות מוחלט לטרוריסטים ולתומכיהם, אירופה גם היא שבה למסורת העתיקה שלה – הפניית עורף שיטתית לישראל תוך חיבוק חם למבקשי רעתה.
התרגיל של אבו־מאזן הוא מעשה כלאיים של שימוש בכללי משחק מענפים שונים כך שיתאימו בכל פעם למהלך הנוכחי. כשהכדור מגיע לו לרגליים הוא בועט לשער בגאון, וכשהוא מגיע לו לידיים מתברר שאנחנו בכלל בעיצומו של טורניר כדורעף. רק תנו לעבאס הזדמנות והוא יעבור לכדרור היסטרי, ואם צריך הוא גם ייעזר במחבט ויעיף את הכדור מעל לרשת הרחבה. אתם לא תגידו לו עכשיו איזה משחק משחקים, מורכבות זה שם המשחק. תתמודדו עם השינויים.
במהלך אנכרוניסטי להחריד מבקש אבו־מאזן לנכס לעצמו היסטוריה לא לו, לבסס אותה על פי תורת ישראל, ולסובב אותה לתוככי המאה ה־21 שבה שולטת תפיסת עליונות האנדרדוג. הוא גם הבעלים החוקיים שבאים עם עוצמה של אלפי שנות, וגם החלש והמסכן. אבל אבו־מאזן מכיר היטב את שורשיו הסעודיים, כמו גם את שורשיהם החוץ־פלסטיניים של רבים מחבריו למאבק. הוא גם יודע שצבא ההגנה לישראל ניצח בשדה הקרב מדינות ערביות שפתחו מולנו במלחמה, ומדינת פלסטין לא נמצאה ביניהן. זו הרי מעולם לא התקיימה ומעולם לא הייתה ישות בפני עצמה.
ראש הרשות יודע היטב מי קיבל זכויות על הקרקע בסיומה של מלחמה מוכרעת – בזמן הכנענים כמו גם בימי תש"ח הסוערים. אלא שהוא גם יודע שהילת הניצחונות ההם סובלת מפרשנות מחודשת של עולם שוחר שלום, שמעדיף להעלים עין מהסכנה ובלבד שיבטיחו לו מזרח תיכון חדש. ואת הנשק הלא קונבנציונלי הזה נותנים לאבו־מאזן באירופה ונותנים לו גם כאן. במקום שהשיח שלו יהפוך למגוחך ואווילי קבל עם ועולם, במקום ששקריו החשופים כמו גם תמיכתו המוצהרת בטרור יוקעו ויוצאו מהשיח הלגיטימי, הוא מתקבל בכבוד מנהיגים שאין הדעת יכולה לשאת. כך באירופה, וכך במחוזות הרוח של מדינת ישראל.
את המאמר המלא ניתן לקרוא בגיליון החדש של מוסף דיוקן
