בין עשרות הפניות שהגיעו אליי בעקבות הטור מהשבוע שעבר, הייתה גם זו של אדם יקר, מחנך בציונות הדתית. "הנה", אמר לי, "אני מקשיב. איפה את חושבת שאנחנו טועים? זה באמת מייסר אותי, אני מרגיש שאנחנו מאבדים אותם".
מהו המתכון לייצור דור ממשיך, זוהי התהייה המרכזית שעלתה מתוך כלל הפניות. האמת, שקטונתי מלדעת.
הטור לא היה וידוי שנכתב בסימן קריאה. בחרתי להציב סימן שאלה גדול, מתוך תקווה שהדברים יהדהדו ויעוררו מחשבות בקרב הורים ומחנכים. היה מסקרן לגלות שאחרי הכול, עם כל הספקטרום הרחב שיצרנו בציונות הדתית, עדיין יש סוגיות הרות גורל שכולנו שותפים להן.
"אנחנו קשובים יותר", אמר לי אותו מחנך, "ותרנים יותר. חטפנו כל כך הרבה מדור הדתל"שים הקודם שהוכיח אותנו, ועשינו סיבוב פרסה לכיוון השני. אולי הטעות היא שהתמקדנו יותר מדי בבין אדם לחברו ולא חינכנו מספיק למחויבות הלכתית".
זה השלב שבו קצת הופתעתי. "האם תלמיד שעבר במוסדות שלכם ולא המשיך להיות דתי, או שהפך להיות דתי רצף שמסנן הלכות מחייו – הוא בהכרח כישלון חינוכי?" שאלתי אותו, "הפוך גוטה, אם הייתם מודדים הצלחות של בוגרים שלכם לפי בין אדם לחברו ייתכן שהוא היה נחשב להצלחה חינוכית".
"אבל את עדיין חייבת לי תשובה", המשיך המחנך להקשות, "כתבת שאי אפשר לחנך לדתיות משמעותית בלי קורט של כפייה, אז מה זה אומר מבחינתי, שאני צריך לחזור עכשיו לבדוק בציציות של התלמידים שלי?"
התהיות של אותו מחנך הן אמיתיות. הייתי אומרת שגם אוניברסליות. בכל עולם החינוך הבינו שכפייה אינה פרקטיקה חינוכית מועילה במיוחד. מאמצי הגישות האלטרנטיביות מרבים לדבר על התמקדות ב"being", ולא ב"doing". הֱיו מנהיגים והאמינו בדרככם החינוכית. אם תהיו נחושים ומשכנעים מספיק, לא תצטרכו לכפות על ילדיכם שום דבר, כי הם כבר ילכו אחריכם.
בשנים האחרונות יצא לי לפגוש פליטים רבים של מערכת החינוך הדתית. רובם דתל"שים. כאשר ניסיתי להבין דרכם איפה נוצר השבר, גיליתי שלרבים מהם יש רקע משותף. איפשהו במסלול החיים שלהם הם נתקלו בדמות חינוכית פרדוקסלית. לרוב הם תיארו הורה או רב שהקפיד איתם מאוד על מחויבות הלכתית בענייני צניעות למשל, אבל מבחינת עבודת המידות שלו היה רחוק מלהיות בן אדם. עבור תלמיד זו יכולה להיות חוויה שוברת – אם כל לימוד התורה של המחנך שלי לא הצליח לייצר ממנו אדם טוב יותר וקשוב לסביבתו, אולי הדרך כולה פגומה?
הדור הצעיר שלנו לא פראייר. הוא חותר לאמת. וכשהוא נתקל בדמויות חינוכיות שהדתיות שלהן אינה מתפרשת על כל תחומי החיים, משהו בהם נשבר.
קחו לדוגמה את "שעון בני עקיבא". מה הוא בעצם אומר? "צדיקים־צדיקים, אבל גזל זמן הוא לא ערך חשוב בתרבות שלנו". או מוסר התשלומים. בשבועות האחרונים מצאתי את עצמי עומדת נבוכה מול מוסד דתי כלשהו שמעכב לי תשלום על הנחיית אירוע שיזמו. בראשו עומדים אנשים עם כיפות ענק, שטרחו להבהיר לי מבעוד מועד כמה חשוב להם שהשיח יהיה נקי ויעמוד בסטנדרטים דתיים. אבל מה לגבי הסטנדרט הדתי הפשוט של "לא תלין"? אלו הרגעים השוברים.
באחת העונות של "מחוברים", חנוך דאום מסתנן בחשאי לישיבה שבה למד ומגלה שתמונת המחזור שלו הושחתה. הוא נעלב עד עמקי נשמתו. לאחר מכן הוא מצביע על תמונה של בוגר אחר בישיבה, ומספר שהוא יושב כבר 15 שנה בכלא כי ניסה לשים פצצה בבית ספר של בנות. "הוא פה מחייך", אומר דאום, "ואני מושחר". כשבחר להתעמת עם ראש הישיבה שלו על ההשחתה, זכה ממנו למעט מאוד אמפתיה.
ואולי שם עלינו להתמקד. במפגש של התלמיד עם רבו. האם הוא מפגש חיובי? האם הוא נעים מבחינה אנושית?
מכירים את זה שמישהו אומר לכם "אחי, נכון אתה בא למסיבה מחר? אין, יהיה פיצוץ, אתה חייב לבוא"? יש דבר כזה, לכפות באהבה. לדרוש עם חיבוק. פגשתי את האפשרות הזאת לפני מספר חודשים, כאשר נסעתי לפולין עם תלמידי ישיבת אמי"ת אשדוד. ראיתי שם ראש ישיבה שמצליח לסחוף אחריו תלמידים בזמירות כי הוא באמת מחובר אליהן. ועם כל החיבור הזה, הוא גם פינה מקום לתלמידיו כשביקשו לשים לרגע את השיר "שני משוגעים". וראיתי שהם מרגישים, בכל רגע נתון, שלא משנה מה יֵצא מהם – הוא יהיה גאה בכל אחד ואחד.
בסוף הפרק של מחוברים דאום, במעשה סימבולי, גונב את תמונת המחזור מהישיבה ומנפץ אותה. אם אותי השחיתו – כולם מושחתים. אז איפה התיקון? נתחיל בכך שאף תלמיד שיוצא ממערכת החינוך שלנו לא ירגיש פגום או מושחר. נתחיל מזה שמחנכים יפנו מקום בלב שלהם ויתגאו בכל תלמיד, לא משנה באיזו דרך הוא בוחר. ומתוך האהבה הגדולה הזאת – אולי בעתיד הם יפנו מקום בחזרה.
